לא שאני באובססיה לזכור את השואה, אבל תמיד זה שם. כמו שמי הפרטי. כמו תאריך לידתי. לא מתעסקים עם זה כל הזמן, ובשביל מה, אבל תמיד קיים, כרקע שאי אפשר להתנתק ממנו. פשוט שם. לזכר נשמת אימי ונשמת אחותה, דודתי ריבה, עליהן השלום, ניצולות השואה שעם מותן פרחה נשמתן מיד ועפה לה הביתה לשאוולי, ליטא, יהיה זכרן ברוך

מאת אילנה ארד לוין

יש יום בשנה, שאני מעדיפה לא לדעת שהוא קיים. עוקרת אותו מן הלוח. לא רואה ולא שומעת תקשורת. אני חיה אותו כאילו לא היה, בחצי תרדמת של ההכרה, סתם יום סתמי של חול.

בעשר בבוקר יש צפירה של שתי דקות. הכלבים נובחים, מפוחדים. הילדים, בהיותם תינוקות, היו בוכים. אני עומדת דום מול החלון, מסתכלת על האנשים הדוממים ברחוב. הלב שלי ריק. המוח ריק. אין בי תחושת חיים. אני גוויה עומדת.

מיום שבאתי לעולם הזה, יום יום, שעה שעה, רגע רגע, תודעת השואה זורמת בדמי.

לא שאני באובססיה לזכור אותה, אבל תמיד זה שם. כמו שמי הפרטי. כמו תאריך לידתי. לא מתעסקים עם זה כל הזמן, ובשביל מה, אבל תמיד-תמיד זה קיים כרקע שאי אפשר להתנתק ממנו. פשוט שם. משהו כמו זהות אישית, שאם תרצה או לא תרצה זה מי שהינך: הכאב העמוק שכבר אי אפשר לגעת בו, האימה פן זה יתרחש שנית, הצורך העצום לגונן על הילדים, ובושה להודות, אותו ספק של חוסר אמונה שאולי מדינת ישראל שלנו היא רק אפיזודה חולפת בתולדות עמנו.

ככה זה, אנחנו, דור שני של ניצולי השואה, לא מאמינים ש"הקדוש ברוך הוא מצילינו מידם".

יש לי אח אחד. אחד ויחיד. חבר טוב ויקר שלי. חבר נפש. בעניין תפישת שואה ושרידות המדינה אנחנו ממש באותה הסירה, חווים אותן התחושות. אותו רצון להגן על הילדים, הרצון שישרתו בצבא כדי שנדע להגן על עצמנו, יחד עם המחשבה הבלתי פוסקת מאז שנולדו שאולי נחזור לנעלי היהודי הנודד ונברח לקצווי תבל כל עוד אפשר.

"אני מעולם לא לובש חולצה חומה, גם לא צהובה", אומר אחי

טרם הולדת הילדים זה אפילו לא חלף בראש. מאז שנולדו, מחשבות אלו מעולם לא עזבו אותנו. יום אחד,  בשיחת אקראי על בגדים בינינו, שיחה של הכי סתם שאפשר, הערתי לתומי לאחי שמעולם לא ראיתיו בחולצה חומה מחויטת. "אני מעולם לא לובש חולצה חומה, גם לא צהובה", אומר אחי. ככה אמא אמרה לי תמיד. חום זה גסטפו. צהוב זה הטלאי. הופתעתי. מעולם לא שמעתי אותה אומרת לי זאת, אבל כל כך מתאים היה לה לומר זאת.

תמיד הייתי צריכה לגמור את המרק, כי אמא אכלה קליפות של תפוחי אדמה, ולגמור את העוף, כי אמא אכלה מתוך פחי אשפה. אלו היו משפטים קבועים.

עד גיל 12 קראתי ספרות שואה בערימות: ק. צטניק, אווה, 100 ילדים שלי, יומנה של אנה פרנק ועוד ספרים וספרי ספרים על הוואי מחנות ההשמדה, ניסויי מנגלה, האקציות השונות, החנק ברכבות המסע, והטירוף שאחז בכלואים בהם. וכך עד אין סוף.

בשנת 1961, בהיותי בכיתה ז', התקיים משפט אייכמן. דבריו בוקעי התודעה של התובע, גדעון האוזנר, פילחו כל לב:

"מקום זה בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן, אין אני עומד יחידי; עמדי ניצבים כאן, בשעה זו, שישה מיליון קטגורים. אך הם לא יוכלו לקום על רגליהם, לשלוח אצבע מרשיעה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושב שם: אני מאשים! מפני שעפרם נערם בין גבעות אושוויץ ובשדות טרבלינקה, נשטף בנהרות פולין, וקבריהם פזורים על פני אירופה לאורכה ולרוחבה. דמם זועק, אך קולם לא יישמע. אהיה על כן אני להם לפה ואגיד בשמם את כתב האישום הנורא".

ההתרגשות סביב המשפט היתה עצומה, העדויות מצמררות שיער, וכך, נושא השואה הגיע בתקופה זו בנפשי לשיא שלא יכולתי עוד לעמוד בו. משם כוסה החומר בשבכת בטון. לא נוגעת מאז במודע בשום טקסט כתוב על השואה. שבעתי על להתפקע. לא נשאר אפילו קמצוץ של מקום. מה שלא מונע, כמובן, מהשואה ללוותני כצל כל ימיי.

יהודים שהסתתרו והיה ברשותם נייר כלשהו כתבו באותיות פטיט, קטנות כנקודות. אמא ישבה בערבים ובלילות עם זכוכית מגדלת ענקית, פיענחה את הנקודות והעלתה אותן על הכתב

אמא עסקה כפרנסה צדדית בפינוח כתבי יד של אנשי השואה. קיבלה את החומר ממוסד "יד ושם". יהודים שהסתתרו והיה ברשותם נייר כלשהו כתבו באותיות פטיט, קטנות כנקודות, על מנת שישאר להם המקום לרשום עוד ועוד. דפים מלאים נקודות נקודות. אמא ישבה בערבים ובלילות עם זכוכית מגדלת ענקית, פיענחה את הנקודות והעלתה אותן על הכתב.

כתב יד יפה ועגול היה לאימי. אחר כך הקלידה והדפיסה במכונת כתיבה ידנית. שנים היתה יושבת עד שעות לילה מאוחרות ומפענחת את כתבי היד. תרומתה המזערית לתיעוד השואה.

אמא לא הרבתה לספר על השואה. כל שאני יודעת ממנה במודע הוא שעם פרוץ המלחמה לא שהתה בעיר הולדתה שאוולי, אלא בקובנה. דודה ריבה, הצעירה בילדים, ראתה כיצד הוריה ואחותה בהריון ובעלה נורים מול עיניה. אינה יודעת כיצד ניצלה דודה ריבה.

אמא היתה בגטו קובנה, אחר כך במחנות של עבודות כפייה. חופרת בורות וממלאת אותם וחוזר חלילה ככה שלוש שנים. אין ספק שאני במקומה לא הייתי שורדת, לא מנטלית ולא פיזית. אני הרבה יותר חלשה.

באופן כלשהו חברו אימי ואחותה, דודה ריבה, וצעדו יחדיו במצעד המוות. הן הצליחו להימלט ממנו, להתחבא באסם פרות, עמוק מתחת לקש ולרפש, כשכידוני הנאצים הרודפים מחטיאים אותן באלפית המילימיטר.

על זה צריך לומר שהקדוש ברוך הוא מצילינו מידם?

* * *

שתיהן עלו לארץ כפליטות ניצולות לפני קום המדינה, נישאו והקימו משפחות. מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973, היתה דז'ה-וו של השואה. שבת בצהריים, פאריס, ארוחת צהריים, השעה 12, ואנחנו רואים בטלוויזיה הצרפתית בשידור חי כיצד המצרים חוצים במצהלות שמחה את תעלת סואץ לעבר סיני, התקשרנו לארץ, וכאן כלום. הכל שקט עונים לנו, יום כיפור רגיל.

הסתבר שרק בשעה 14:00 הוחלט על הפעלת צופרי האזעקה ושגיוס המילואים מבתי הכנסת החל כבר החל משעות אמצע הבוקר. טוב, על מחדל יום הכיפורים קטונתי מלהוסיף.

השיבה לארץ באוניה ממרסיי כעבור יומיים לא התאפשרה. נסענו מפאריס למרסיי ברכבת, עלינו על הספינה, ומידי יום היו מודבקות ידיעות שהגיעו מהארץ אודות קרבות גבורה ואומץ המתנהלים בעיקר בגולן, חרוף נפש וקרבות בלימה.

זה הסוף. אמרתי בליבי. אלו מילים של סוף.

הפכנו לאוניה משוטטת במעגלים מול חופי איטליה

לאחר שהגיעה האונייה לאזור סיציליה התקבלה הוראה מהארץ לא להמשיך לשוט ארצה, מחשש הטבעתה על ידי המצרים. וכך סובבה לה האוניה שבעה ימים ולילות, מקיפה את האי קפרי. לשרוף זמן. לעגון מסוכן מדי, כך חששו, מפחד הטבעה. ולהמשיך לארץ גם היה מסוכן מדי.

אז הפכנו לאוניה משוטטת במעגלים מול חופי איטליה. הייתי באוירת שואה כה מוכרת. כאילו אני ממש ממש יודעת על מה מדובר, כאילו כבר הייתי בסרט הזה.

לבסוף נחתנו בטיסה, וישראל מואפלת ביום העשירי ללחימה. עם הנחיתה בנתב"ג החשוכה בא חבר טוב לקראתנו, מחבק ובוכה: "מנו נהרג בגולן, פגיעה ישירה ביום השני ללחימה". מנו היה החבר האחרון ממנו נפרדנו קודם לטיול הגדול לאירופה. עם חלוף השבועות התברר שבן דודי אבינועם, בנה בכורה של דודה ריבה, נעדר.

הייתי בדיסאורינטציה מוחלטת כעבור חודשיים נמצאה גופתו השרופה המוטלת ליד הטנק. שאר החבר'ה נמלטו וניצלו.

"דודה ריבה", שאלתי אותה כעבור עשר שנים, "איך את עומדת בכל הכאב והסבל הזה?"

"אילנהל'ה", אמרה לי אז דודה ריבה (דודתי האהובה והיקרה, הייתה היחידה בעולם שקראה לי בשם אילנהל'ה). "את לא מבינה, ביום שהוריו נרצחו מול עיניי הגיע הכאב שלי לסף שאי אפשר יותר לעבור אותו. הפקרתו ומותו של בני הבכור אבינועם נכנס לתוך החור הגדול של הכאב הזה. זה כאילו אותו הכאב ממש, כמו מאז. אף רגע הוא לא מרפה. הייתי המומה ושותקת. עד היום אני המומה, שותקת וכואבת".

דודה ריבה, נשמה טובה שאין כמותה, בחרה לאמץ את שלושת חברי הטנק שנותרו בחיים, כאילו היו בניה. לקחה חלק פעיל בחייהם, בנישואיהם, בלידת ילדיהם, בשמחותיהם, ומידי שנה היו כולם מתיצבים בבית העלמין הצבאי בקרית שאול.

* * *

שואה זורמת בדמי.

על מצבתה ציוותה אימי שייכתבו שמה, שמות הוריה, והכיתוב העיקרי באותיות גדולות:

ניצולת השואה

אנחנו ילדיה, אחי ואני, ניצלנו פיזית, אך לא נפשית.

השואה הייתה והינה וקיימת.

רק בני הצעיר הסכים לנסוע למצעד החיים במחנות המוות בפולין בכיתה י"א. ההורים התבקשו לכתוב סתר מכתב לילדם, מכתב שימסר לתלמידים בשיאו המרגש ביותר של המסע לאחר ההתייחדות בחדר ההנצחה באושוויץ. כתבתי ובכיתי. אני זוכרת שכתבתי לו שהנאצים מפלצות האדם, האכזריות עד אין קץ, אינה מורשת של הנאצים הארורים. לאף אחד ולאף עם אין מונופול על הרוע. זהו זרע האופל המצוי בלב המין האנושי. זה לא עניין של גזע או תקופה. זה עניין של טיפוח הרוע, אידיאליזציה שלו, מתן הכשר לרוע.

זה עניין של הרשאה עצמית לשחרור ברקסים חייתים, למידה, התנייה, חינוך, כוחנות, ושחרור כוחות נפש שבמהותם נמצאים בלב כל בן אנוש. זה לעומת זה ברא האלוהים, את הטוב ואת הרע. את החיים ואת המוות. את הברכה והקללה. שואה והשמדת שבטים ועמים הרי מתרחשת ללא הרף וכל הזמן בכדור הארץ. היום זה קורה באפריקה, באפגניסטן, ובעוד במקומות שונים, ואין אנו רוצים לתת עליהם את הדעת כלל. קודם לכן, זה היה בבוסניה, בקרואטיה, שואת הארמנים, ומי בכלל יכול למנות את השואות. אנחנו מעדיפים לא לדעת, להדחיק, ולהתרכז רק בכאב הלאומי-פרטי שלנו.

בכל קדוש מסתתר נאצי קטן, ואולי בכל נאצי אולי מסתתר ניצוץ של קדושה

שואה מתרחשת במקרים בהם אדם מוחק את מצפונו בראותו את רעהו ומעדיף לראותו כלא אנושי, כלא רלבנטי. הוא מעדיף לראות בן אדם אחר כאילו אינו חש, אינו מרגיש, כאילו הוא רע ואכזר, רובוט, מקק שיש לדרוס אותו.

זהו הרס המנגנון האנושי הבסיסי ששמו הזדהות עם הזולת.

כל בני האדם יכולים אולי להיות קדושים ויכולים אולי לההפך לנאצים. לפחות מרביתם. תלוי בנסיבות ובהקשר. בכל קדוש מסתתר נאצי קטן, ואולי בכל נאצי אולי מסתתר ניצוץ של קדושה.

את זה עלינו לזכור ולא לשכוח.

לזכור שלא נאפשר לעצמנו להזדהם נפשית כבני אדם, כעם, כחברה, כשוכני הפלנטה הזאת.

שלא ניתפס לכוחנות, יוהרה, ניפוח עצמי, גדלות, ורצון לשתלטנות והכנעת הזולת.

כל כיבוש של הזולת מוציא רוע מן הכובש.

שנישאר בהזדהות. אני זה הזולת. הזולת הוא אני. בשורש כולנו דומים וזהים. ניצוץ אלוה ממעל.

שנדע, שנזכור ולא נשכח, "שלפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו".