התפלת מים מאפשרת למלא את המחסור של מים שפירים, הן הקיים והן הצפוי בעתיד, באמצעות הפקת מים איכותיים במחירים סבירים ממאגר מים בלתי נדלה, שהוא הים
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
מאז שהציבור הישראלי מודע לנושא המים, זרימת האזהרות מפני יובש גדולה יותר מזרימת כל השטפונות לים התיכון, לכינרת ולים המלח. זאת בד בבד עם הפיכתה של ישראל, גם בחלק מן הנגב, לחבל ארץ ירוק, והעובדה שהחקלאות הישראלית נמנית עם המתקדמות בעולם, אם לא המתקדמת ביותר.
אינני יודע אם שמתם לב כמוני, שכל אימת שאנו מגיעים לסוף עונת הגשמים, והמשקעים הם מעל לממוצע, אנו מקבלים תזכורת, כמובן באמצעות הכתבים שוחרי הסביבה, שמצב משק המים הוא בכי רע: אל תירדמו במשמרת, או משהו נגד עין הרע.
בתקופת היותי דובר רשות השידור, כשעקבתי אחר הביקורות למשדרים, בעיקר של הטלוויזיה, הגעתי למסקנה שישנם שני גורמים במדינה שלא באים אף פעם על סיפוקם. אחד, נכון או ליתר דיוק אחת, היא הֶדָה בושֶס, מבקרת הטלוויזיה של עיתון "הארץ". היא עשתה לטלוויזיה מה שד"ר חיים גמזו עשה לתיאטרון (אפרים קישון אף המציא בהשראתו מונח חדש בעברית, לגמוז). הגורם השני שלא בא על סיפוקו היה מפלס הכינרת. ואם המפלס לא ביטא זאת, רשות המים או מקורות השמיעו את האזהרה שאו-טו-טו ישראל הופכת למדינה מדברית.
הפעם צפריר רינת, הכתב היעיל פעיל לענייני הסביבה של "הארץ", הביא ב-18 במרץ ידיעה כי ב-20 השנים האחרונות חלה ירידה של יותר מ-10% במי הגשמים במאגרים. בכינרת עצמה הייתה ירידה בשיעור גבוה יותר. כך קובע מחקר של רשות המים. ההערכה היא כי שינויי האקלים בעתיד יביאו להחרפה נוספת במגמת הירידה של כמות המים.
אני כבר חסר אונים לנוכח האיומים האלה. התקינו לי חסכנים ליד כל הברזים, אינני משתמש במדיח כלים והדבקתי פתק מעל לכיור לשטיפת הכלים: "חסוך במים". עד כדי כך, שבִתי העירה לי כי הכלים שאני שם על השולחן העלו מעין פטריות שהקשיחו. הסתבר לי שלא מדובר בתופעה דֶרמָטולוגית אלא אַקווַטולוגית. לאמור שהכלים שלי אינם שטופים דיים. אז מה עוד תבקשי ממני, רשות המים. חדלות אונים זאת, אימפוטנציה בלעז, בכל הקשור בסיפוק המים, הביאה אותי להיכנס לאתרים, כפי שלוקים בימינו בכל מיני מחלות נעזרים בגוגל. וזה מה שמצאתי.
כמות המים שעומדת לרשות מדינת ישראל, ע"פ נתונים של רמי בלנק (אתר הספרייה של מט"ח), מוערכת על ידי המומחים בשני מיליארד מ"ק בשנה. ישנם שני מקורות טבעיים: מי תהום, אלה המים שנאגרים במה שקרוי "אקוויפרים" ומופקים בשאיבה, ומי מעיינות ששופעים אופן טבעי. מי נחלים, מי מאגרים או מי הכינרת שייכים לסוג המים העיליים. איכות המים תלויה במקום ובעומק הקידוח. מלבד זאת ישנם מקורות משניים כמו מים ממוחזרים, טיפול בשפכים או התפלה של מים עיליים, בניגוד להתפלה של מי ים.
לישראל יש ים ויכולת בלתי מנוצלת
התפלת מים (תהליך הפרדה בין מים לחומרים המומסים בהם כמו מלחים ומינרלים) מאפשרת למלא את המחסור של מים שפירים, הן הקיים והן הצפוי בעתיד, באמצעות הפקת מים איכותיים במחירים סבירים ממאגר מים בלתי נדלה, שהוא הים.
איכות המים המופקים ממתקני ההתפלה גם טובה בהרבה מאיכות מי השתייה הנדרשים בתקנות מי השתייה של משרד הבריאות, וגם כתוצאה מתהליך ההתפלה, קשיות המים קטנה באופן משמעותי
תהליך ההתפלה מביא לשיפור משמעותי באיכות המים. איכות המים המופקים ממתקני ההתפלה גם טובה בהרבה מאיכות מי השתייה הנדרשים בתקנות מי השתייה של משרד הבריאות, וגם כתוצאה מתהליך ההתפלה, קשיות המים קטנה באופן משמעותי, וכפועל יוצא מכך ישנה הפחתה משמעותית באבנית. יתרון נוסף הוא קבלת קולחים במליחות נמוכה בהרבה מהקיים היום, דבר המאפשר שיפור ביבול החקלאי ושיפור משמעותי לא פחות של מי התהום.
תודות לשיפורים הטכנולוגיים ולתחרותיות בשוק, עלויות ההתפלה הולכות ופוחתות, בצד שיפור וייעול הייצור. מים מותפלים אמנם יקרים יותר ממים שפירים טבעיים, אך העלות הנוספת זניחה ביחס לנזק הכלכלי הנגרם מייבוש שטחי החקלאות והגנים.
התפלה של מי ים נפוצה במדינות רבות, בעיקר באזורנו ובאיים. כווית היא המדינה הראשונה שבנתה מפעל להתפלת מי ים גדול בשנות ה-60 של המאה ה-20, והיא המדינה היחידה המשתמשת בשיטה זו גם לחקלאות ולא לשתייה בלבד. מתקן ההתפלה הגדול בעולם כיום נמצא באיחוד האמירויות הערביות ומסוגל להתפיל 300 מ"ק בשנייה (מעל 9 מיליארד מטר מעוקב לשנה). עד כאן נתוני ויקיפדיה שמרחיבים את הכתוב לסוגי התפלה ולחסרונות וליתרונות של כל אחד מהם.
ישראל הייתה חלוצה בתחום התפלה (אלכסנדר זרחין), כמו בתחום האנרגיה הסולרית, אולם בשל קוצר הראות של הממשלה, שהלכה כסומא אחר פקידי האוצר, שנעזרו בשוחרי סביבה אשר סיסמתם היא כנראה "אם אינך עושה אתה לא עושה שגיאות". זאת הייתה המנטרה של פקידים אלה, אשר בציניות עשו סטאז' על גבינו והופיעו עם קבלות במשק המופרט אצל קבלנים תאבי ממון, והיום הם חלק בלתי נפרד מן השיטה החזירית. אלמלא הם מצב המים, כמו המצב בתחומים אחרים בחיינו, היה משופר יותר.
בישראל שלושה מפעלים מרכזיים להתפלת מי ים: באשקלון, בפלמחים ובחדרה, סה"כ 291 מלמ"ש (מיליון מטרים מעוקבים לשנה) מים. מערכת המים הארצית בישראל מספקת בממוצע כ-1,150 מלמ"ש מים שפירים. המים המותפלים מהווים כ-25% מן המים השפירים בישראל וכ-40% ממי השתייה בישראל במגזר הביתי. מתקן ההתפלה שיוקם בשורק על ידי SDL שבבעלות IDE Technologies ו-Hutchison Water, יוסיף עוד 150 מלמ"ש מים מותפלים למערכת המים הארצית, ואילו מתקן ההתפלה שיוקם באשדוד יוסיף 100 מלמ"ש מים נוספים לשנה. בשנת 2013 יותפלו לפחות 441 מלמ"ש מארבעה מתקני התפלה שיהוו כ-60% ממי השתייה בישראל במגזר הביתי. במקביל מתוכנן מתקן התפלה נוסף בגליל המערבי ונבחנת אפשרות להרחבת המתקנים הקיימים.
בעצם ישראל עשתה זאת יחד עם כווית, שאותה הזכרתנו כחלוצה, ואלי אף לפניה. בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20 הוקם באילת מתקן להדגמת תהליך זרחין, שהיה מבוסס על הקפאת חלק ממי הים המוזנים למתקן הנמצא תחת ואקום, הפרדת הקרח הנוצר מן ההתמלחות הנותרת והתכתו לקבלת מים מותפלים, שכן הקרח הקופא אינו מכיל מלח. תהליך זה הסתבר כבלתי ניתן לביצוע כלכלית ומעשית. לימים הקימה בעולם חברת "איי. די. אי. טכנולוגיות" מתקני התפלה בשיטות שונות. בתחילת שנות ה-70 הקימה החברה באילת מתקן התפלה שפעל על עקרון הזיקוק הרב שלבי. מתקן זה פעל בהצלחה מספר שנים, כשהקיטור הדרוש להנעתו התקבל מדוד קיטור ייעודי שהיווה ממתקן זה. כל השאר הוא כבר סיפור אקטואלי שבו ישראל עשתה כמה צעדים לאחור לפני שעשתה צעד קדימה.
אחורה פנה לעָבָר שכה אהוב עלינו, ל"סלע קיומנו"
המציאות מידי פעם בפעם מוכיחה שישראל מאוהבת בעבר. ואם משום מה אנו מוצאים את עצמנו צועדים קדימה, פוליטית, חברתית, ערכית, מיד עושים לאחור פנה, לעָבָר שכה אהוב עלינו, ל"סלע קיומנו". אי שם עמוק באדמה (אילו לפחות ביבי שהשתמש במונח – היה שואב ממנו מים כמו משה), ויש שנוטים לחפור עוד יותר עמוק. משהו אורווֶליאני, ככול שאתה עמוק יותר ככה אתה נשגב יותר. ב-18.10.2006 כתבתי בבלוג שלי תחת הכותרת "באש ובמים – ישראל מפגרת כרונית בתחום האנרגיה והמים", בין השאר:
בנציבות המים מעריכים כי בעשור הבא יחסרו בישראל יותר מ- 100 מיליון מ"ק מים לשנה. הממשלה, בדרכה ההפכפכה, החליטה תחילה על הקמת מתקנים שיתפילו 400 מיליון מ"ק לשנה ואחר כך, בהשפעת האוצר, נכון יותר, אגף התקציבים, ירדה ל- 23 מיליון מ"ק. זאת חרף האזהרה של מומחים שע"פ התחזיות צפויות שנים שחונות. התפלת מים מליחים, התפלת מי ים, שילוב מתקן התפלה גדול עם תעלת הימים, יצעידו את ישראל לעידן חדש. אבל הדרך זרועה מהמורות ומוקשים, קטועה במחסומים ביורוקרטיים, והתנועה קדימה מקרטעת.
המחדלים אינם יתומים. יש להם אבא. מי אחראי לצרות האופק הזאת, מי עומד מאחורי הנחשלות הזאת, מי מוליך אותנו כסומא באפילה, תרתי משמע. הרי אם יש מקום להקמת ועדת בדיקה רצינית, זה התחום. הפיגור שאינו רק פיגור טכני, הוא פיגור שכלי. חברה כמו 'אורמת' לא זו בלבד שמייצאת לאמריקה הצפונית והדרומית אנרגיה מתחדשת, אלא מכיוון שהיא מפיקה אנרגיה נקייה בעולם, יש לה רווח נוסף. אמנת קיוטו, שנכנסה לתוקף בפברואר 2005, תכליתה להפחית את רמת פליטת גזי החממה בעולם. באתר 'ברוקר טוב' כותב ניר שיינמן כיצד ניתן לעשות 'כסף מזבל, או בעצם מזיהום אוויר'. השיטה היא שגופים שמזהמים יכולים לרכוש מגופים לא מזהמים מכסות זיהום, וכך חברה כמו 'אורמת' יכולה למכור מידי שנה במיליוני דולרים מכסות נקיות, שכן היא כלל לא מזהמת את האטמוספירה. במילים אחרות ישראל, שבה יהיו מתקני אנרגיה מתחדשת, תוכל להרוויח מאות מיליוני דולרים מ'ייצוא' אוויר לא מזוהם.
אולם המחדל הוא לא רק של פקידי האוצר. הוא של דעת הקהל בישראל. לכל נושא חשוב ישנן שדולות ומתפרסמות עצומות, בעיקר בנושא ביטחון או השלטון, שלא לדבר על שחיתות. אך איפה העצומות למען הפיכתה של ישראל למקור אנרגיה, למעיין של חיים טובים בסביבה בריאה. זה חל גם על התקשורת לסוגיה, זאת שמקדישה כה הרבה מקום למחדלים מדיניים וביטחוניים, לשחיתויות ולפלילים, וכה מעט טורים לנושא החיים הבסיסי" (עד כאן מתוך הפוסט)
נסדקים מן החום – ישראל והיבשת הארקטית
זאת הייתה המנטרה פעם. כיום הוסיפו לה את הפחד. גם בזה אנו גדולים. זוכרים את הפרסומת של רשות המים שהתחילה להופיע על המסכים בשנת 2008 ובה מככבת רננה רז, שמופיעה כשהפנים שלה מנופצים מיובש והיא מכריזה "ישראל עדיין מתייבשת". אנו נתונים בצבת ההפחדה. ביבי מפחיד אותנו עם הגרעין האיראני. צפריר רינת וכתבי סביבה אחרים מפחידים אותנו בכל השאר. בין היתר באפקט החממה. לפני שבוע הוא גילה מחקר כי החיטה בישראל עברה שינוי גנטי בשל ההתחממות הגלובלית. לי לא נהיר איזה נזק התחממות זאת גרמה. ומה קורה לי עם השינוי הגנטי של החיטה, ובעיקר למי עלי לפנות בנושא. אבל ברור לי כי רבים עשו הון לא רק כ"תרומה" להתחממות זאת, אלא גם כתוצאה ממנה. בדיוק כפי שרבים עשו הון מפחד השתוללות המחשבים עם סוף המילניום. נקרא לזה "תעשיית ההפחדה". אפשר ותחול על ההתחממות האמירה השנונה של יצחק בשביס זינגר, סופר יהודי ידוע, חתן פרס נובל שכתב ביידיש. כאשר העירו לו כי שפת היידיש מתה, ענה: "כבר מאה שנה אומרים זאת". ובהקשר זה אני מעלה כאן קטע שקבלתי לפני כמה ימים מעמיתי בבלוגוספירה, איזי בר-ניר. הכותרת של ה"וושינגטון פוסט" ושרות הידיעות "רויטרס" – האם הקרחונים נעלמים.
|
?Icebergs are Disappearing The Washington Post/Associated Press The Arctic Ocean is warming up, icebergs are growing scarcer and in some places the seals are finding the water too hot, according to a report to the Commerce Department yesterday from Consulafft, atBergen, Norway. האוקיינוס הארקטי מתחמם, הקרחונים נעלמים לאט לאט, ובמקומות מסוימים אריות הים מוצאים את המים חמים מדי – זאת על פי דוח של המשרד המסחר הפדראלי ע"פ חברת קונסולאפט מברגן נורבגיה. להלן מצוין בדוח איך מעלות החום באזור הארקטי עולות בהתמדה, וכי מסות שלמות של קרח נעלמו ונחשפו חלקות של אדמה… התרחיש הוא שתוך כמה שנים כתוצאה מהמסת הקרח – המים יעלו ויהפכו את רוב ערי החוף בלתי אפשריים ליישוב בני אדם.. * * * * * * * * * לבסוף התנצלות מצד הכותב: I neglected to mention that this report was from November 2, 1922, asreported by the AP and published in The Washington Post – 89 years ago If you don’t believe it check http://www.snopes.com/politics/science/globalwarming1922.asp (שכחתי לציין כי דיווח זה הופיע ב- 2 בנובמבר 1922, כפי שדיווחה סוכנות איי.פי. ב"וושינגטון פוסט" לפני 89 שנים. וזה היה לפני שהממשל הזרים ביליונים של דולרים למחקר על ההתחממות הגלובלית). |
* * *
לסיכום, אינני טוען שיש להקל ראש בנושא של התחממות גלובלית, כמו שאין לזלזל בנושא של מקורות המים בישראל. אבל אל תפחידו, עשו! הגבירו את מקורות האנרגיה החלופית, התפילו יותר מים. אני יכול להבטיח לכם ששוחרי הסביבה הטהרנים ימצאו פגמים בכל אלה. וצפריר רינת כגימלאי אולי יכתוב בעוד 20 שנה שההתפלה אמנם שינתה את פני הארץ, אבל… היא הרסה את הנוף, היא פגעה בסוגים שונים של צמחים, של בעלי כנף, של חרקים, ועוד.
אחרת נמצא עצמנו כמו באותה בדיחה של בית חולים, אשר כתוצאה מהמשבר החמור שפקד אותו, הציע מישהו בישיבת חרום של ההנהלה כי "ניתן היה למצוא פתרון לכול התחלואים, אלמלא החולים". שערו בנפשכם כמה בעיות היו מוצאות פתרון רדיקלי, אלמלא האנושות.