אולי אישה במצב כזה עלולה לנסות לקחת חלק בשיח האלים כדי לא להיות המושא לאלימות. לקבל על עצמה את חוקי המשחק. אולי זה מעין מנגנון הגנה שלה, או מנגנון הדחקה? הצעה לדיון נגיש וחומל

מאת מורן בריר

מאז שקראתי על יחסי המין הקבוצתיים שהתרחשו ממש קרוב לביתי ולפני ממש מעט זמן, אני נסערת. ממש נסערת. לא מצליחה להירגע מסערת הרגשות שזה הציף בי.

לי זה מרגיש חד משמעית כאונס, אבל מעצם ההגדרה הרווחת של אונס כמשהו שנעשה בכפייה, אני מבינה איך זה מאותגר על ידי כך שמדובר במישהי המצהירה על זה שהיא עושה בגוף שלה מה שהיא רוצה. קראתי המון דברים שכתבו על זה. דיברתי עם המון אנשים על זה. כל מה שקראתי ושמעתי עד כה הרגיש לי לא מדויק, או לא מקיף. אולי כי אני לא הצלחתי בעצמי להבהיר במדויק את תחושתי החד משמעית. אכן סיטואציה מורכבת.

היום קרה לי משהו מעניין ומאיר עיניים: הלכתי ברחוב בשכונת התקווה, חלפתי ליד חבורה של כעשרה גברים בני 50+, כשלפתע אחד עצר אותי ושאל מה אני חושבת על המקרה בחוף בוגרשוב. ממש כך, מיוזמתו. מופתעת ושמחה מההזדמנות עצרתי לשוחח איתם. מה שהיה נחמד שהם באמת התעניינו, הקשיבו והגיבו, והתפתח דיון מעניין ומפרה. דיברנו בין היתר על העניין של בהסכמה או לא בהסכמה.

אני חשה שיש נטייה לקבל את העניין שזה היה מרצונה – כפשוטו, מבלי לערער על תקינות הסיטואציה. מבלי לדבר על "רצון חופשי" כתולדה של הקשר חברתי נרחב. הצבעתי להם על הסיטואציה שבה אנו עומדים – אני והם – עשרה גברים וגברת (שנראית יותר כמו ילדה…) ושאלתי אותם אם זה נראה להם תקין באיזשהו אופן לקיים ככה יחסי מין באמצע היום באמצע הים, ואם זה נראה להם משהו שמישהי באמת היתה רוצה בו. והאם הם היו רוצים בזה בשביל מישהי שיקרה לליבם, אפילו שהיא טוענת שהיא רוצה בו. מובן שתשובתם היתה חד משמעית שזה לא תקין.

זו רגישות שלי לדינמיקה שנחווית אצלי כאגרסיבית, דורסנית

וגם אצלי זה חידד משהו: היתה לי שם חוויה מעניינת, מעין מראה הפוכה לסיפור הנוראי ההוא על החוף. חבורה של גברים מול גברת אחת. אני מעולם לא נאנסתי ולא עשו בי מעשים נוראיים שכאלה בהסכמה או שלא בהסכמה, למזלי הרב והנהדר. עם זאת, פעמים רבות אני חשה מאוימת בחברת גברים, במיוחד כאחת מול חבורה. אני מדברת על תחושות מאד יומיומיות ונגישות, כלומר, אני לא צריכה שיפגעו בי פיזית או ייגעו בי או אפילו יגידו דבר פוגעני ישירות כלפיי כדי לחוש מאוימת בסיטואציה שכזו. מדובר בחוויה מאד אישית, שלא אומרת שהגברים בהכרח מאיימים; זו רגישות שלי לדינמיקה שנחווית אצלי כאגרסיבית, דורסנית.

דווקא בסיטואציה הזו היום – הרגשתי אחרת. הם היו קשובים, הביעו דעתם והסתקרנו לשמוע דעתי. השיח היה נעים, לא היו צעקות, עצבים או התלהמות. היו הרבה הקשבה וכבוד. זה הפתיע אותי, וההפתעה שבזה חידדה לי כמה סיטואציה כזו עלולה להיות מאיימת מעצם היותה.

אני רוצה להדגיש שלא היה בגברים עצמם משהו מאיים מלכתחילה, אלא בסיטואציה. זה העלה בי התנייה של להרגיש מאוימת, כמעט בלא-מודע. זה חידד לי כמה בסיטואציה רגילה של אחת מול רבים – האחת עלולה לחוש מאוימת וקטנה. ואולי אותה אחת עלולה לנסות להיות כמו כולם ולאמץ את השיח של כולם, כדי לבטל את האיום הזה מעליה. על אחת כמה וכמה בסיטואציה בלתי רגילה של מין קבוצתי, ובטח כשמדובר במה שנראה כמו גברים אלימים, כוחניים, בלתי רגישים ומזלזלים (בניגוד לגברים המקסימים בהם נתקלתי היום). אולי אישה במצב כזה עלולה לנסות לקחת חלק בשיח האלים כדי לא להיות המושא לאלימות. לקבל על עצמה את חוקי המשחק. אולי זה מעין מנגנון הגנה שלה, או מנגנון הדחקה, כדי לא לחוות עצמה כמושא לאלימות.

אני מרגישה שאפשר לדון שבועות ושנים על השאלה אם היה זה אונס בהגדרה או לא. האם ההסכמה היא הסכמה אמיתית, ומה זה אמיתית, ומי אנו שנקבע, לכאן או לכאן. אבל אני מציעה משהו אחר – במקום לדון אם זה היה אונס או לא אונס, אם יחסי המין היו בהסכמה או לא בהסכמה – אני מציעה לדון האם הסיטואציה תקינה או לא תקינה.

גם פה כמובן שאין שחור או לבן מוחלט, ובטח שלא אמת מוחלטת, אך זה נראה לי יותר בר שיח, פחות וכחני ויותר מחפש. פחות ערטילאי, יותר קונקרטי. הדיון אם זה אונס או לא, זה בעצם דיון על ההגדרה מהו אונס, וזה דיון שמרחיק עצמו מהסיטואציה, כמעט משפטי, ואנחנו לא שופטים. אבל אנחנו כן בני אדם שנתקלים ומשתתפים בסיטואציות כאלה ברמה יומיומית. המחשבה האם מה שקרה תקין או לא נראית לי כמו פתח לדיון נגיש, עם חמלה וביקורת, שיכול להוביל לשיח פורה יותר, וכן למציאת כלים אישיים שיעזרו לנו להתמודד עם הבנת המקרה הזה והתמודדות עם סיטואציות כאלה ואחרות בחיים הממשיים שלנו.

• מורן בריר, בת 29, נולדה-גדלה-וחיה כיום בתל אביב-יפו, עוסקת בפעילות חברתית-פוליטית, בהדרכת קבוצות וביצירת סרטים.