במקום לפרגן, במקום להצטרף, במקום להשקיע, לקדם ולהשתתף – הם יושבים על הגדר. עיתונאים עם רקורד מפואר, ניסיון עשיר ושם טוב, יושבים בבית ומחכים לטלפון שלא יגיע מהמו"ל, לתפקיד הבא שאיש לא יציע להם. לכסף שאף אחד לא ישקיע בהם. הם לא קולטים שהזמנים השתנו. הם יבינו

מאת טובי פולק

לעשות תקשורת טובה עולה כסף. עיתונאים מקצועיים צריכים להיות מתוגמלים. עיתונאים מצוינים צריכים להיות מתוגמלים היטב. כוכבים צריכים להשתכר כערכם.

להחזיק מערכת של עיתון באינטרנט עולה כסף. להחזיק מערכת של עיתון מודפס עולה הרבה יותר כסף. לעשות רדיו עולה עוד יותר כסף. לעשות טלוויזיה עולה הון של כסף.

יש אנשים שאצלם הכסף הוא המטרה. הם באו לעולם וחיים בעולם בשביל לעשות כסף. יש אחרים שעבורם הכסף הוא אמצעי. חומר הגלם שבאמצעותו ובעזרתו הם עושים דברים אחרים. אמנים, מוזיקאים, כותבים. וגם עיתונאים.

אין שום דבר מגונה בכך שאיש מקצוע מצפה לתמורה בכסף על עבודתו. ואין בכלל שאלה שבמקום עבודה מסודר – עיתון, רדיו, טלוויזיה, אתר אינטרנט – עם בעל בית או מו"ל שמנהל את העסק, יזכו אנשים לשכר הוגן וראוי.

בכירים שעתידם מאחוריהם מחכים לשווא לצ'אנס שמישהו ייתן להם

אבל היי, אנחנו מדברים על עיתונות בישראל של 2012. ובישראל של 2012, על כל עיתונאי בר-מזל שעדיין (והדגש הוא על "עדיין") יש מי ישלם את שכרו, יושבים עשרה, עשרים, אולי מאה אנשי מקצוע שנמצאים מחוץ למשחק. שנשמטו מהעגלה. חלקם נפלטו בגיל ובכישורים ובאופי שמאפשרים להם להתפרנס ממשהו אחר; אחרים נאחזים בשברי עבודות מזדמנות, בתשלום פוגעני ומעליב, שמגיע באיחור פושע; ורבים אחרים פשוט אבודים. יש להם מקצוע שבו עסקו והתמחו במשך עשרות שנים, ואיש לא מוכן לשלם להם על כישרונם, מקצועיותם, ניסיונם ומסירותם.

הברגים הקטנים של המערכות הגדולות נשחקים עד לשקל האחרון של החסכונות הדלים שלהם. מקוששים את מה שמצליחים לקושש, שולחים קורות חיים עם תקווה אפסית למענה כלשהו, מסתפקים בעבודות שאין כל קשר בינן לבין מה שהם ידעו ויודעים לעשות. רבים מהם פשוט שוקעים לייאוש ועליבות. אחרים, בכירים יותר, כאלה שהצליחו לעשות לעצמם שם וקצת יותר כסף, מסתובבים מפאנל לכנס, מרדיו לטלוויזיה, ממאמר אורח כאן לתגובה מזדמנת שם, ובעיקר מחכים לטלפון שיגיע מהעורך הצעיר שנכנס אתמול לתפקידו בעיתון של המדינה, או בעיתון שהיה של המדינה, או בעיתון לאנשים חושבים, או באיזה ערוץ טלוויזיה או באיזו תחנת רדיו. שמם מוכר, הם עשו את זה, הם בטוח יכולים למכור את הסחורה שלהם. זה מה שהם חושבים. בזה הם מאמינים.

משיח לא בא. המו"ל גם לא מטלפן

מובן שהטלפון הזה לא מגיע ולא יגיע לעולם. גם אלה עם השמות הגדולים, אלה שהיתה להם לשכה ומזכירה ומכונית צמודה, הם הסיפור של אתמול. הם מגלים שככה פתאום, באמצע החיים, הם אבק נישא ברוח. במקרה הטוב בגיל שהוא על סף הפנסיה (שלא לכולם יש) – במקרים יותר נפוצים הרבה יותר מוקדם. אף אחד לא סופר אותם. איש לא זוכר אותם. הם פינו את הבמה לשמות החדשים, שגם הם ייעלמו חיש קל לטובת בשר טרי אפילו יותר מהם.

וזה לא שהם לא שווים, לא טובים, לא מקצועיים. רבים מהם מעולים ממש. מצוינים. אבל למי אכפת אם הם טובים. במחיר של אחד כמוהם, מביא המו"ל או המנכ"ל שלו עשרה פועלים חדשים בחצי מהכסף, והמסדרון מלא במועמדים שעוד מעט יילכו הביתה בידיים ריקות.

והנה, בלילה אחד קבוצה של אנשים – חלקם ממש הם, בשר מבשרם – קמה ועשתה מעשה. הקימה מקום עבודה אלטרנטיבי יש מאין. הקימה עיתון. כמו פעם. עיתון של ממש, רק בלי נייר ובלי בניין ובלי קפה בכוסות קלקר ובלי שליחים על וספות באמצע הלילה. אבל עיתון. פשוט עיתון. ממש כמו שהם מכירים, כמו שהם יודעים, כמו שהם עשו כל חייהם. בעצם, כמו הדבר היחיד שהם באמת יודעים לעשות: עיתון.

הם פחדנים. הם לא יקפצו למים הקרים. הם לא יכניסו את ידם לאש

אבל הם? לא, זה לא בשבילם. הם חייבים שיהיה להם אבא עשיר. בלי מישהו שיש לו כיס עמוק וכבד, הם לא ייצאו מהבית. שהם יסתכנו? שהם ישימו את ישבנם על המחבת? שהם ישקיע כמה שקלים מכיסם? שהם ייצאו משמיכת הפוך וייצאו למלחמה על עתידם, כבודם ופרנסתם? לא. לא הם. זה לא בשבילם. יש כאלה שאומרים במילים מפורשות, גם אם לא בגלוי: "הרעיון נהדר, אבל בלי כסף גדול אין לו סיכוי… ואנחנו לא רוצים להיות מזוהים עם כישלון…". הם גם אומרים שהם מקווים שזה יצליח, שזה ימכור, שזה יתפוס, שזה יביא כסף, ואז הם כמובן ישמחו להצטרף. לפרסם שוב. להתפרסם מחדש. להתפרנס. אחרים פשוט משמיצים ומלגלגים. איזו עליבות.

האמת היא שהם פשוט פחדנים. עבודה במקצוע אין להם וכבר לא תהיה; את הכסף שהם ידעו לקבל לאורך השנים מהמו"לים שלהם הם כבר לא יראו; אבל הם עדיין מחכים לטלפון. כותבים תוכניות גרנדיוזיות למיזמים תקשורתיים חובקי עולם; ממלאים טבלאות אקסל בתוכניות עסקיות שהשורה התחתונה שלהן היא הון שיישרף, הון של מישהו אחר כמובן. ומה הם מוכנים לתת בתמורה? להשקיע את זמנם וניסיונם כמו יזמים אמיתיים? כמו אותם אנשי סטארט-אפ שעליהם כתבו בהערצה במשך שנים? שיתרמו את זמנם וכישרונם והקשרים שלהם כהשקעה לעתיד טוב יותר שלהם עצמם? לא, זה לא הם. בלי איזה אבא עשיר שיכול לשרוף מיליונים הם לא מכניסים את ידם אל האש.

הם פחדנים. הם מה זה פחדנים. הם כל-כך פוחדים שהטלפון לא יגיע, שהם לעולם לא יגידו משהו רע על המו"ל הדיקטטור, או על המו"ל הטייקון ואפילו לא על המו"ל מיליארדר ההימורים.

כי הם מחכים לטלפון.

קריאה נוספת: 

אם כלי התקשורת מפסידים, למה הם ממשיכים? / מאת אורה עריף כץ

תופעת החינמון ההפסדי – גם הצרכן בסופו של דבר נפגע / מאת יונתן ברזילי

צילום אילוסטרציה: Stuart Miles / FreeDigitalPhotos.net