8 לאוגוסט 2011. קיץ. מחאה. השדרה הרוסה. לא. זה לא שדרות רוטשילד. זו שדרת הפחונים. המחאה לא עשתה לי את זה. מהרבה סיבות. וללא קשר כרגע לסיבות – הפריע. מיליון אוהלים. ריח רע. לכלוך וסכנה אמתית לילדים בלילה. אבל ברגע מסוים חשבתי – אוקי. מחאה? קוטג'? זה הרגע למחאת המשוררים. זה היה הרבה לפני מחאת המשוררים "הרשמית". וכיוון שאני די לא משהו ביחצנות, ממש לא, שלחתי מייל לשלושה משוררים, או כאלו שחושבים עצמם לכאלו, במקרה שניים מהם גם בעלי הוצאות ספרים, להצטרף למחאה ש"אני מארגנת"..  תחת הסלוגן –

"שירה זו נשימה" "צדק ליוצרים"

תשובה אחת לא קבלתי. עם אחד למדתי באוניברסיטה. השני ראיין אותי כשיצא לאור ספרי הראשון, קינמון, בהוצאת זמורה ביתן וכן – ספרי זכה לביקורות, לניתוחים, להקראות נפלאות בכלי התקשורת, וגם רואיינתי בכמה מקומות, והשלישי – סתם חשבתי שיענה. בעצם.. היה לי ברור שיענה. וזה לא היה נעים.

מישהו שאני מאוד אוהבת הציע לי – "כל פוסט כשאת כותבת", ואני כמעט שלא, "תפתחי במילים שהמצאת – שירה זו נשימה". אבל ירדתי מזה, כי שירה זו נשימה, כן, והאוויר נורא מלוכלך ואי אפשר לנשום מהמון סיבות, לא רק אלו שקשורות להתפוגגות התרבות, כמו תכניות הריאליטי או יובל המבולבל שנחטף לאחרונה, אבל חזר נורא מהר, אלא גם ואולי בעיקר בגלל סתם אנשים שעוסקים בעסקנות, יחצנות עצמית יום וליל, מתמחים בניכור, דחייה והתעלמות ומשתמשים בשירה כמנוף לקדם את עצמם, או כך הם חושבים לפחות. מין סוג של ברירת מחדל אחרונה בניסיון להיות אחר ומיוחד. בינתיים, הם עוזרים לחנק הכללי, ומצטרפים בזלזול שהם מפגינים להתבהמות התרבותית. האם אלו אנשי תרבות? משוררים?? מאוד מצחיק.

משוררת רצינית, ומוכרת ביותר, שגם אתה למדתי באוניברסיטה, במקרה, ופגשתי בכנס הראשון של מחאת המשוררים, שהתחיל בשדרה ואחר כך עבר לבית העם, ספרה לי שמעולם לא כתבו עליה למרות שהיא כותבת כל הזמן על אחרים. למה? למה הרוע הזה?

זה היה הכנס היחיד אליו הגעתי בגלל שאני עורכת את מדור הספרות, ולא הייתה לי ברירה..ולא חלמתי לבוא עוד. המון אגו שומני, נוזלי – ג'לי משהו – ואגוטריפ שמטבעו עסוק אך ורק בעצמו ורחוק מרחק בלתי נתפס ממה הם בני אדם ובוודאי מה הם בני תרבות. אותה תחושה הביאה אותי לא למנף את ההצלחה לה זכה ספרי הראשון. ולכל המתהלמים – מעולם לא הייתי בקליקה. לא הערצתי אף אחד, וגם לא עשיתי את עצמי כאילו כן, כדי לקדם את עצמי. וכל זה ללא ספק – ירייה ברגל. ברור שככה לא מתנהגים..בילדותי כבת לאב משורר, סופר, חוקר ספרות ומרצה מוערך, ועורך מדור הספרות שנים רבות ביוחר באחד משלושת העיתונים הגדולים, פגשתי את כל המשוררים הנבחרים -וולך, הורביץ ועוד, בבתי הקפה בכל שבוע. וכבר אז ראיתי את העסקנות, האגו-טריפ, הניכור. אמנם הייתי ילדה קטנה. אבל כבר אז הבנתי את ההרגשה הזו – של הלא נעים הזה.

אז – כמה שנים אחרי..כלום לא השתנה. רק רמת הבורות העמיקה, כחלק מההידרדרות הכללית התרבותית.

אין זו קריאה למוסריות, כפי שכבר שמעתי, ממש לא, ואין פה גם התכחשות לכך שלפחות בעבר היו משוררים ויוצרים מצוינים ובני אדם איומים. זהו תיאור תחושה שלי, הרגשה  מאז ומתמיד, מינקותי, בעצם. ואם יש כאן הצעה, אז אולי אפשר לעשות ניסיון, מאמץ להיות בני אדם – קודם כל, וגם משוררים. הצעה שאולי שווה להזכיר אותה גם בכנס המשוררים בכנסת 2012.

כי שירה זו נשימה ותמיד הייתה.