יום העצמאות מזמן לאזרח הישראלי, הלכוד בין הישראלים לפלסטינים, שאלות והתחבטויות קשות ומאתגרות שהתשובות עליהן לא תמיד פשוטות, אם בכלל קיימות

מאת הילאל עאדל

עזיז, בן כפר ערבי כלשהו בארץ חזר הביתה עם שקיות שזה עתה קנה בסופר ובאטליז שליד ביתו. "מה אלו אבא?", שאל אותו נור, בנו בן ה-12. "בשרים ועוד כמה וכמה דברים, כדי שמחר נהנה בטיול שלנו", מסביר עזיז כשהוא קורא לאישתו אמל, שתיקח ממנו את השקיות הרבות שהביא. "מחר אנחנו יוצאים לטיול?", שאל נור. "כן, הולכים לפארק בתל אביב, לעשות על האש. הרי מחר יום העצמאות, וזה יום חופש, אז תתכונן". ואכן – למחרת בבוקר, יוצאת משפחתו של עזיז לדרכה, דגלי המדינה מתנוססים בכל מקום, כבישי הארץ עמוסים. מנגל אחד גדול היא המדינה ביום העצמאות, רגע אחרי השקט של יום הזיכרון.

עזיז, אמל ונור, מגיעים לפארק ומתחילים להכין את האוכל, כשלידם משפחות רבות שעושות כמותם. חלקן יהודיות, חלקן מוסלמיות, חלקן נוצריות ולמעשה, מכל דת שעולה בדעתכם. כולם עושים על האש – כולם! האמת היא שכולם גם שמחים. מי לא שמח ליד המנגל? אווירת חג של ממש בפארק: ערבי מבקש משהו משכנו היהודי שעושה על האש; היהודי נותן טעימת קבב לערבי ההוא שלידו; אנשים שונים משחקים כדורגל; והכל נראה נהדר! ערבים, יהודים, נוצרים ודרוזים – כולם חוגגים ונהנים ביום העצמאות. איזה כיף!

הנייד של עזיז מצלצל. "אהלאאאאאן שחר", אומר עזיז לשחר, עמיתו לעבודה, מעברו השני של הקו. "איפה אתה, אחי?", שואל שחר. "וואלה אחי, אני בפארק עושים על האש – חג שמח שיהיה לך, תבוא תבוא", מזמין אותו עזיז כמיטב המנהג בחברה הערבית. "וואלה אחי, לא יכול, אני תקוע בפארק רעננה עם המשפחה, רק רציתי לראות אם הצלחת להיכנס לפארק, כי חששתי שלא יהיה מקום. תהנו…", מסיים שחר את השיחה.

בשעת בין ערביים, אוספים עזיז, אמל ונור את הפסולת מהפיקניק שלהם ומנקים אחריהם (בערים יהודיות, שלא כמו בכפר, גם ערבים שומרים על הניקיון). בדרכם במכונית חזרה הביתה, מעדכנים ברדיו שזה עתה הסתיימה בנצרת ההפגנה בגלל יום הנכבא, המקביל ליום העצמאות של ישראל. אמל, שנמנמה קצת, לא האזינה לרדיו, ושאלה את עזיז על מה דיברו ברדיו. "סתם, דיווחו על הפגנת הנכבא בנצרת… מתי כבר זה יסתיים, ויהיה שלום, וואלה חראם שעם אחד שמח שיש לו מדינה, והשני לא! ותראי את הפלסטינים בגדה – הם בסגר מוחלט שהטילה ישראל כדי לא לפגוע בחגיגות העצמאות…", הסביר עזיז והמשיך בדרכו הביתה.

כשעזיז הגיע הביתה, קרא לו אחיו, עאדל ושאל אותו "נשאר לכם אוכל"? "כן", השיב עזיז, "אבל אם היית מגיע, היית אוכל את זה טרי יחד איתנו. אין דבר. אמל תכף תביא לך את זה". "הייתי חייב להיות בהפגנה שאירגנו בסכנין במחאה על אי הקמתה של המדינה הפלסטינית בגלל הכיבוש, ולכן לא יכולתי להגיע. לא היה זמן", השיב עאדל. עאדל לוקח את הבשר של מנגל יום העצמאות מעזיז שהולך לנוח ולישון.

למחרת בבוקר, הגיע עזיז למקום העבודה שלו, ופגש את מעסיקו חיים. "איך היה אתמול, חיים?" שאל עזיז. "קשה, לא עשינו כלום, סתם מנגל קטן במרפסת הבית וזהו. קשה, פשוט קשה… הזיכרון של בני לא מרפה, יא עזיז, עברו כבר 8 שנים מאז שנהרג בשכם, וזה קשה… איך אשכח? העיקר  – אתם נהניתם?", שאל חיים, האב השכול מהרצליה. "תהיה חזק חיים, הלוואי והכל יסתיים כבר, הלוואי. הנה הבאתי לך עוגיות שאמל עשתה אתמול. קח, הן טעימות מאוד".

אחרי שסיים את יום עבודתו, כשהיה בדרכו הביתה, צילצל הנייד של עזיז. "כיפאק, עזיז?, שאל סעיד, פלסטיני משכם שעזיז שכר אותו לעשות לו עבודת ריצוף בגינה. סעיד המשיך ואמר "אתה יודע, בגלל הסגר המחורבן הזה לא יכולתי לבוא ביומיים האחרונים, ולא התקשרתי כי לא היה לי כסף לטעון את הכרטיס. אגיע בעוד כמה ימים". עזיז השיב לו "זה בסדר, אתמול היה יום העצמאות ושלשום יום הזיכרון ולכן יש סגר… זה בסדר. תבוא כשתתפנה". לפני שניתק את הטלפון, סעיד אמר לעזיז "עצמאות או לא, זה לא משנה – הרי יכולתי לבוא לעבוד בגינה גם ללא נוכחתכם".

עזיז הגיע הביתה, ואחרי שאכל ארוחת צהריים, הוא החל להעביר ערוצים בטלוויזיה, וצפה במקרה בתוכנית שבה התארחו פלסטינים שדיברו על יום העצמאות הישראלי ועל יום הנכבא הפלסטיני. ילדה קטנה וחמודה בשם יוסרא, בת 12, ממש כמו נור בנו של עזיז, דיברה ואמרה: "אני לא אוהבת את היהודים, כי למדתי שאתמול היה יום העצמאות שלהם, ובאותו יום זה יום הנכבא שלי. להם יש מדינה ולי לא, ואני לא יכולה לשמוח עבורם כי אני לא שמחה במדינה משלי… אני אדם כמוהם, ואני רוצה מדינה משלי". עזיז הלך לישון.

למחרת בבוקר הוא יצא לעבודה ובדרך עצר באחד מבתי הקפה בכפר, בבעלותו של ווחיד, בחור צעיר מן הכפר. עזיז והזמין קפה שחור. "מה עשית שלשום?", שאל עזיז את ווחיד לגבי יום החופש ביום העצמאות. "מה אני יכול לעשות?!" שאל ווחיד. "אין מה לעשות – עובדים! גם אם היה לי חופש, לא הייתי יוצא. למה לי? אני חי כאן, אבל האם זו מדינתי? מישהו נותן לי את ההרגשה הזו? שיחגגו כרצונם, מה איכפת לי, העיקר שנתפרנס וזהו. הרי כשאני אומר שזו מדינתי – הם אומרים לי מה פתאום! אז לא אחגוג ואפילו לא אשמח, כי דופקים אותי", השיב ווחיד.

עזיז לגם מהקפה ואמר לווחיד: "אתמול ראיתי ילדה פלסטינית שקרעה לי את הלב בדברים שלה על יום העצמאות. לא קל…". "בטח לא קל! מסכנים, ממש מסכנים", אמר ווחיד והוסיף בעצבנות: "ועוד יש את זה, חבר הכנסת האידיוט ההוא, שכחתי איך קוראים לו, שרוצה להוציא אותנו אנו מהמדינה. איזה מצחיק! זו אדמתי, ואני תושב המדינה ועוד יש לו חוצפה לקרוא לזרוק אותי ממנה".

עזיז עזב את בית הקפה, והמשיך בדרכו לעבודתו. בנסיעתו האזין לתוכנית ברדיו שגבר מבוגר בשם משה דיבר בה על יום העצמאות ואמר "אני שמח שציינו עוד שנה בתולדות עצמאותה של המדינה. אנו חזקים מול כל אויבינו, מבית ומבחוץ. שמחתי לראות את עם ישראל חוגג, ואני מודה לכוחות הביטחון ששמרו על הסדר והטילו סגר על השטחים כדי שאף אחד לא יחבל בחגיגות שלנו". מגיש תוכנית הרדיו, שאל את משה: "בכל זאת, מגיעה להם מדינה, לא?". משה השיב לו: "ניתן להם מדינה, למרות שהם לא ראויים לכך. אבל עליהם לעשות כך וכך וכך…לקבל את התנאים שלנו ולוותר על זה ועל ההוא ועל ההיא". עזיז האזין, והגיע לעבודה.

אחת מלקוחותיו, סטודנטית צעירה בת 21 בשם יפה, מגיעה כדי לרכוש מוצר כלשהו, ועזיז, ששרוי היה עדיין באווירת המנגל, אמר לה "חג שמח". יפה שמעה אותו, ובגלל שהיא מכירה את עזיז, אמרה לו "אתה יודע כמה אני אוהבת את הברכה הזו? אני מתה עליה, עזיז, אבל באותה מידה שאני שמחה ממנה, אני מרגישה גם נבוכה, כואבת וכועסת, כי מגיע גם לעם הפלסטיני להרגיש את הרגשת העצמאות. אני אוהבת את המדינה שלי, ומוכנה לתת לה את נשמתי, אבל קשה לי לשמוח כשאני רואה את הפלסטינים ביום עצמאותי, בוכים על העדר עצמאותם". עזיז שמע בהערכה את דברי ואמר לה "ומה אגיד אני? את חושבת שאני שונא את המדינה שאני חי בה? ממש לא! בואי נקווה שיהיה שלום, יפה". עזיז, סיים את יום העבודה, וחזר הביתה למשפחתו.

מה הסיק עזיז מכל מה שקרה לו סביב יום העצמאות? אינני יודע. אולם נוכל ללמוד משהו מן הדמויות השונות בסיפור: עבור הערבי שחי בה, ואני בטוח שגם עבור כל יהודי בה – כן עבור כל יהודי – יום העצמאות הוא קצת כמו אבן בנעל. היום הזה אינו עובר חלק: השמאלני חושב על הפלסטיני כשהוא חוגג את עצמאותו; הימני הקיצוני חושב על החשש מהחזרת התנחלות כזו או אחרת; איש המרכז חושב על מה צריך לעשות כדי שהמדינה תהיה במצב טוב ועל פיתרון מול הפלסטינים; הפלסטיני שבגדה כואב את אי-חירותו; גם על ההורה השכול לא עובר היום הזה חלק, כשרק 24 שעות לפני כן, הוא העלה את זיכרון בנו המת; והערבי במדינה חושב ביום הזה על עתידו האישי, חושב על הפלסטינים משוללי-העצמאות וחושב על המדינה שלו, שחוגגת עצמאות.

היום הזה אינו חלק. יש בו היבטים מרגשים ויש בו כאלו שלא. יש ערבים שירימו גבה אם ערבי שעומד לצידם ידבר בנייד עם יהודי, ויאחל לו חג שמח. מקרה דומה קרה לי. הרמת הגבה הזו נבעה מסיבה אחת, כפי שנאמר לי: "איך אתה אומר דבר כזה? אני לא מציע שתאחל חג רע, אבל איך אתה מאחל זאת כשיש עם אחר שבגלל קיום המדינה הזו – שיש לה זכות קיום – משלם באי-קיומה של מדינה משלו?". אני מבין את הדברים, למרות שאני – אישית, אומר זאת לכל מכרי, מהלב, כי איני מחפש את הרוע שבטוב, למרות – שיש שחור בלבן שבלב, והשחור הזה הוא הכיבוש. אשקר אם אטען אחרת.

ואם נדבר רגע עליי: כששואלים אותי אם אני פלסטיני, אני מחזיר בשאלה: מה הכוונה שלכם? אם השאלה היא אם שורשיי פלסטיניים, אז כמובן שכן. סבא שלי וסבא רבא שלי הם פלסטינים, ולכן שורשיי פלסטיניים. אולם, האם אני פלסטיני באורח חיי, בזהותי באופי שלי, בסגנון חיי ובדברים אחרים? תשובתי בעניין זה היא חד-משמעית – לא. אני אינני היחיד וכמותי יש עוד רבים במגזר, גם אם הם לא יגידו זאת. כי לא אני, ולא כל אלה שגילם דומה לשלי, ואולי אף הבוגרים ממני, לא חוו חיים תחת כיבוש ולא התנסו במציאות החיים בגדה. על כן, ההזדהות האישית שלי, ואני כאן מדבר רק בשם עצמי, היא הזדהות אנושית שלי כאדם עם העם הפלסטיני שאינו חופשי.

לא איכנס לכל הסכסוך הקשה הזה, אלא רק לשורה התחתונה שלי. באופן אישי, אין לי בעיה עם קיומה של המדינה, או עם קיומה של מדינה שבה יחיה העם היהודי. אבל אני דווקא כן נזכר בעם הפלסטיני ביום העצמאות. לא שאני מאחל רע למדינה בה אני חיי, שהיא מדינתי לכל דבר. ובכל זאת, בפנים, בלב, בראש, בבטן וברגשות, משהו גורם לי לזעוק בתור ראשי "שתקום כבר מדינה פלסטינית, לעזאזל!".

אז אני מאחל לחבריי חג עצמאות שמח בכנות גמורה. לעם היהודי יש זכות קיום, בדיוק כשם שלעם הפלסטיני יש זכות קיום. אך מבחינתי, לא ניתן לאחל חג שמח לצד אחד מבלי לחשוב גם על הצד השני. לא כערבי אלא כבן אנוש.

לפעמים עוברת בראשי מחשבה שביום הזיכרון צריך דווקא לחגוג כדי לשכוח את העבר הכואב של הסכסוך הזה, ושביום העצמאות – יש לסגור את המדינה ממש כמו שהיא נסגרת ביום הזיכרון. מדוע? כדי שביום העצמאות נשב כולנו בבית ונחשוב מעט אחרת על מהותו של היום הזה, וביום הזכרון נצא לבלות ולאכול כדי לשכוח את מכאובי העבר ולהצביע על אופציה אחרת בחיים, אופציה של שמחה.

לסיום, עזיז ואני מאחלים לכולכם חג שמח.