אמרתי לעצמי, מה יש לך להפסיד? אמצע שנות ה-40, חייך לא בדיוק כמו שתיכננת, יש מישהו שמוכן ברוב חביבותו ומקצועיותו לעזור, להיות שם לצידך, מה יכול להיות רע? תתפלאו 

מאת דורית לוי

זה לא סוד שלעיתים קרובות אנחנו מרגישים תקועים בחיים. יום רודף יום, שגרה לוחצת, משכנתא מפוצצת, ילדים שגדלים מהר מדי, בוס רוטן שתקוע כמו עצם בגרון, זה הזמן שאנו מנסים לחשוב על עצמנו, מה קורה איתנו, איך אנו מרגישים בכלל במרדף החיים, איפה אנחנו? האם אנחנו מגשימים את עצמנו?

בעידן האינטרנט והרשת המפוצצת בכל טוב, ובפרט בעידן הפייסבוק, אנחנו חשופים לכל מיני "עוזרים", החל בקוראי קלפי טארוט, קוראים בקפה השחור המהביל המבטיחים לנו שאוטוטו, כן אוטוטו (עוד כמה פגישות) הכל יזרום אצלנו, אלו שמבטיחים לנו השכם והערב ימים קסומים, אלו שנוגעים לנו בנקודות הרגישות, מתקשרים, מדברים עם חייזרים, קוראים בספר תהילים ומסתחבקים עם אלוהים.

וישנו גם הטרנד הישן-חדש, המאמנים האישיים, קואצ'רים, אלו שמבטיחים אושר בדוק , להיות לצידך במסע חייך, לשנות את דפוסי ההתנהגות שלך ואת המנהגים התקועים של פעם ולהפוך אותך למאושר יותר, קליל יותר, והעיקר – לחיות את החיים באהבה, אהבה עצמית, אהבה אינסופית.

אז אמרתי לעצמי, מה יש לך להפסיד? אמצע שנות ה-40, חייך לא בדיוק כמו שתיכננת אותם, יש מישהו שמוכן ברוב חביבותו ומקצועיותו לעזור, להיות שם לצידך, מה יכול להיות רע?

נפגשנו בערב סתווי תל אביבי לקפה. פגישה ראשונה ללא מחויבות. עשה רושם נעים (לא תמיד רושם ראשוני קובע). שוחחנו, הפגישה התארכה הרבה מעבר למצופה, ומרוב שהוא היה צ'ארמר אמיתי, מה שנותר לי בסיומה הוא טעם של עוד.

אנשים בדרך כלל מקסימים כשהם מוכרים לך דברים, מדברים בלהט על מה שהשיגו, על כמה שהם טובים, כמה שלא תצטערי, זה יעשה לך רק טוב…

עצב קטן פה, הססנות שם, הדחקות כמו כולם

אני אישה אופטימית מטבעי, עצב קטן פה, הססנות שם, הדחקות כמו כולם, מה שנקרא בעיני החברה "נורמטיבית" , האופטימיות והתמימות שבי, אחרי שהקדשתי מחשבה לא מועטה, הייתה ללכת על זה, ויהיה מה שיהיה.

היום, במבט לאחור, אני יודעת לנתח טוב יותר את אשר אירע. הרי מה יכול להיות בוגר יותר מלהביט באמת בעיניים פקוחות ובקומה זקופה?

מה שהתחיל כפגישת היכרות חביבה אל תוך הלילה הפך מהר מאוד לכאוס אחד גדול, תסכולים על בסיס יומיומי וחוסר שליטה על חיי שלי.

מצאתי את עצמי בודדה, פוחדת לטעות, האופטימיות ברחה מכל החלונות המוארים והשאירה אחריה שובל של פחדים וחרדות שלא היססו לבעוט היכן שכואב ורגיש בכל רגע נתון.

האתיקה התעופפה לה, ומהר מאוד מצאתי את עצמי פגיעה ואבודה

עברנו על החוקים שבספר, התקרבנו מעבר לשעות האימון, האתיקה התעופפה לה, ומהר מאוד מצאתי את עצמי פגיעה ואבודה. הוא ידע להבחין בנקודות הרגישות וטיפס עליהן כמו לוליין על חבל בקרקס. כמו אמן גדול, הוא ידע ללטף ובו בזמן גם לבעוט, להתקרב ולהתרחק לפי רצונו הבלעדי. האימונים הספורים שעברנו יחד לא תרמו כלום מלבד לחשבון הבנק שלו, והאנדרלמוסיה חגגה, כמו שהיא אוהבת .

שגיתי? הייתי צריכה לברוח משם ויפה שעה אחת קודם? הייתי צריכה למצוא את הכוחות שבי, להתנער ולחפש מוצא אחר?

לא אשקר, זה כואב, כואב היישר בתוך הלב

הרגשתי שאני נכבלת ברגשות לא לי, מצאתי את עצמי כמהה לאישה שהייתי לפני הפגישה עימו, לפני הדיבורים המקסימים והמחמאות שנטפו ממנו, בדיוק כמו הדמעות שנטפו ממני כשהייתי עמוק בסיטואציה. מן הסתם זה קורה להרבה אנשים, אבל כשזה פוגע היישר בבשר החי, פוגע בצלילות הדעת ולא נותן מנוח, הופך את הסיפור לאישי – לא אשקר, זה כואב, כואב היישר בתוך הלב.

הוא הפליא לשחק ברגשותיי, במוחי, בראשי. הוא היה מתקרב עד להיכן שהיה חפץ
ולאחר מכן מתמלא רגשות אשמה על שהפר את החוקים ופוסע צעד ארוך אחורה

הנפילה לא איחרה לבוא, האימונים הופסקו, כי מה הטעם? והבדידות התיישבה לה שם ככיסא נוח בים, משתזפת לה בנחת ואוכלת כל חלקה טובה.

הוא הפליא לשחק ברגשותיי, במוחי, בראשי. הוא היה מתקרב עד להיכן שהיה חפץ ולאחר מכן היה מתמלא רגשות אשמה על כך שהפר את החוקים ופוסע צעד ארוך אחורה. רקדנו את ריקוד הטנגו חודשים. אילו היינו מתחרים, היינו מן הסתם מנצחים ב"רוקדים עם כוכבים".

המריבות והוויכוחים האינסופיים מילאו את החלל העמוק שביחסינו המוזרים. הכעס והתסכול לא איחרו לבוא, ומהאישה האופטימית שהייתי לפני היכרותי עם המאמן הנחשק הפכתי לזמן מה לאישה תלותית ופחדנית. ניסיתי לפנות אל המאמן, ניסיתי גם ניסיתי. הוא לא היה שם בשבילי.

המחמאות שהרעיף עליי בהתחלה פינו את מקומן למילים קשות מנשוא מצידו. הוא ידע להכין את הסלט, לשטוף היטב את הירקות, אבל המלח היה כבד לו לעיכול, ההאשמות תפסו את מקום המילים היפות והפכו למילים מכוערות. מכוערות עד מאוד.

אתם חושקים במאמן? חשבו פעמיים, אלף פעמים. לא מן הנמנע שתמצאו את עצמכם מתגוננים מפניו, רודפים אחריו, ובעבר השני תמצאו רק חור פעור ויהיה עליכם לשלם את המחיר, על כך שהייתם אנושיים.

סמכו אך ורק על עצמכם, אין שום רע בלטעות, בליפול, לקום ולהמשיך הלאה. סמכו על האינטואציה שלכם, על שמחת חייכם, על האהבות הניקרות בשבילי חייכם, קבלו הכל בחיבוק ובהומור.

היום איני מאשימה את עצמי יותר. נקלעתי לסיטואציה חדשה, מורכבת, לא קלה, הייתי תמימה. אני גם אומרת בגאווה היום שאיני מאשימה אותו יותר, הרגש שמילא אותו היה גדול עליו, העדיף לברוח מאשר להתמודד, ואולי זה מה שגרם לי להיות חזקה יותר ולהאמין בעצמי. את הכתם שלו הוא יצטרך להסיר בעצמו.

בגדול, אין לי שום דבר נגד קואצ'רים, אני לא רוצה לעשות הכללות. אבל אם במקרה מאמן יציע לי את שירותיו ויבטיח לי חיים טובים יותר, אני לא אהסס, בטון רגיש אך דעתני, להציע לו לחזור מהר מאוד למקום החם ממנו יצא.

צילום אילוסטרציה: photostock / FreeDigitalPhotos.net