משהו פשוט, סטנדרטי כזה: נראה מעולה, חכם מאוד אפילו מבריק לעיתים, ולמרות זאת הוא לא מתנשא, אחד האנשים הכי טובים, ערכיים ונאמנים. מאת עופרי כרמלי
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
"אתם יודעים, לא יותר מדי ציפיות מוגזמות, משהו פשוט, סטנדרטי כזה: נראה מעולה, חכם מאוד אפילו מבריק לעיתים, ולמרות זאת הוא לא מתנשא, אחד האנשים הכי טובים, ערכיים ונאמנים שיצא לך לפגוש", כתבתי לעצמי העתידית. סקס, ייאוש ויונה יהב, חלק 2
מאת עופרי כרמלי
ניתקתי את הטלפון, הבטתי בשפופרת (זה אייפון, כולו שפופרת) ותהיתי לעצמי אם הוא יודע בכלל על מה הוא מדבר. כלומר, כן, כנראה באמת כדאי לשלם את חשבון המים לפני שיצבור יותר מדי ריביות, אבל לכתוב לעצמי מכתב? כביכול, מעצמי בעוד שנה? זה די מוזר… אתם מבינים, אני כותבת מאז שאני זוכרת את עצמי, כתבתי ברכות, שירים, מכתבי אהבה, מכתבי פרידה, מכתבי התנצלות, סטטוסים מרגשים, סמסים קורעי לב באלף תווים, אבל לכתוב לעצמי, ועוד לקפל את רצף המרחב-זמן לשם כך? את זה עוד לא ניסיתי.
אבל יונה אמר, אז התיישבתי לכתוב.
כתבתי מכתב מפורט, שמתאר כיצד בשנה שחלפה (שהיא בעצם זו שעתידה לבוא) סיימתי את האבל על הקשר עם אדם שכבר מזמן יצא מכל פרופורציה, ניתקתי את עצמי מהקשר ההרסני עם בועז, הפכתי לסטודנטית חרוצה יותר, התחלתי לעשות ספורט, הפסקתי לאכול במבה וסרטים, וכן… מצאתי את אביר חלומותיי והתחלתי קשר חדש. לא סתם קשר חדש, קשר טוב בעשרות מונים מכל הקשרים הקודמים שניהלתי עד כה, כולל מה שחשבתי שהוא הקשר הנפלא ביותר.
הוא גם יודע שאת צריכה לעוף ומפרגן לך
כדי שאדע שזה הוא כשאפגוש אותו, נתתי לעצמי מהעתיד לזרוק לעצמי מההווה כמה רמזים, ובעצם הגדרתי סוף-סוף, אחרי כמעט 27 שנות קיום, מה אני מחפשת. אתם יודעים, לא יותר מדי ציפיות מוגזמות, משהו פשוט, סטנדרטי כזה: "הוא נראה מעולה, הוא חכם מאוד אפילו מבריק לעיתים, ולמרות זאת הוא לא מתנשא, הוא אחד האנשים הכי טובים, ערכיים ונאמנים שיצא לך לפגוש, אחד שתמיד אפשר לסמוך עליו שיהיה שם ברגע המתאים ויידע לומר את הדבר הנכון, הוא משפחתי, כן, משעשע ומתחבר בקלות. הוא אדם פרקטי (לאין שיעור יותר פרקטי ממך) והוא יודע איך 'לקשור לך את החוט של העפיפון' כמו שאת כל כך צריכה, אבל הוא גם יודע שאת צריכה לעוף ומפרגן לך את זה. היחסים ביניכם הרמוניים, אתם צוחקים הרבה, יש לכם את השפה הפרטית שלכם ואת מרגישה בטוחה לומר לו הכל כולל הכל…".
היא – כלומר אני של עוד שנה – המשיכה ושיבחה את מעלותיו ונפלאותיו על פני עוד כמה וכמה עמודים, אבל נראה לי שהבנתם את הרעיון הכללי.
היא או אני (וואו, לא נתקלתי בכזה בלבול זהויות מאז "אשתו של הנוסע בזמן") סיימנו לכתוב והותרנו אותי עם המשפט האופטימי "בקיצור, בעוד שנה מעכשיו יהיה לך את כל מה שאת רוצה כרגע".
עבר שבוע מאז שכתבתי את המכתב, ואף גבר מבטיח לא נראה באופק. אז סימסתי ליונה:
ער? 🙂 כתבתי את המכתב, תליתי מעל המיטה, ושומדבר לא קרה… מה עושים עכשיו?
הסתכלתי על האייפון בציפייה במשך ארבע וחצי דקות רצופות, טוב הוא קצת מבוגר, בטח לוקח לו זמן לסמס, חשבתי, עד שהמכשיר נכנע והבהב אליי בשמחה, אבל זה לא היה סמס אלא צלצול: "אני ער אבל אני לא ממש חזק בסמסים, אני אנסה לעבוד על זה, אני בדיוק בבורקס העגלה עם כמה חבר'ה מהלשכה. רגע רגע, שים ביצה בצד, וקצת רסק עגבניות. סליחה, אהמ… עניינים מוניציפליים… בכל אופן, אני מציע שתקפלי את המכתב ותשימי במגירה. בכל זאת, זה עלול להבריח חתנים פוטנציאליים… החבר'ה פה אומרים שהיום כולם מכירים באינטרנט, אז אולי תירשמי לאתר הכרויות?".
המממ… כן, לקפל את המכתב זה באמת רעיון טוב, אבל אתר הכרויות? המממ, אני לא בטוחה שאני בנויה לכל החשיפה הזאת. אבל הוא ראש העיר, והוא יודע מה טוב. אז מלמלתי "טוב, סבבה, סליחה על ההפרעה, שיהיה בתיאבון".
ונרשמתי.
המשך בשבוע הבא