מדורת השבט: תנור בוץ שאפשר לאפות בו לכל הקהילה

לתנור יש תא אחד. כמו איגלו קטן. מדליקים בו אש, מחממים אותו עד שהעץ הופך לגחלים, מוציאים את הגחלים והחלל שומר על החום לאורך זמן

Print Friendly

כבר שנים שאני חולם ומדבר עם כל מי שרק מוכן להקשיב על תנור. תנור עשוי בוץ, מחומם בעזרת עץ, שאפשר לאפות בו לקהילה שלמה. זה התחיל כשהכרתי את אנומראל ואת המאפייה המיתולוגית שלו, "ריפתא", שעבדה עם תנור עצים אמיתי. זה התעצם כשעברתי לנוה איתן, המגורים בקהילה הגבירו את החלום על מדורת השבט ותנור קהילתי. תנור אדמה אמיתי, כמו התנור השכונתי שבישלו בו באזורנו לאורך ההיסטוריה.

עוד הרבה זמן של דיבורים ותכנונים עבר עד שפגשתי את רומן גילר. גם לרומן, כמו לכל אחד, סיפרתי על חלום התנור. התשובה של רומן היתה – "בוא נבנה תנור". ככה פשוט. וכך התחלנו ביחד לבנות את התנור, בהדרכתו.

הכנת תנור בוץ

הכנת תנור בוץ, עשוי על טהרת החומרים המקומיים

עכשו יש תנור אדמה, מעשה ידינו להתפאר (טוב, בעיקר מעשה ידיו של רומן). הוא לא יוּצר במפעל, כולו עשוי מחומרים מקומיים והוא לא בא עם הוראות הפעלה.  לפני כמה שבועות סיימנו את הבנייה ומאז אני לומד איך להפעיל את התנור.

לתנור יש תא אחד. כמו איגלו קטן. מדליקים בו אש, מחממים אותו עד שהעץ הופך לגחלים, מוציאים את הגחלים והחלל שומר על החום לאורך זמן. מפליא איך החומר הזה יכול להחזיק בתוכו לאורך כל-כך הרבה זמן את החום.

הכנת פיתה בתנור בוץ

כמו איגלו קטן. הכנת פיתה בתנור בוץ (צילום: מזון-איזון)

אנחנו מדליקים מדורה בתוך התנור לקראת צהריים, מוציאים את הגחלים ומכבים אותם לאחר כשעה וחצי, ובשש בבוקר של היום שאחרי אני מופתע בכל פעם מחדש לראות שהטמפרטורה בפנים עדיין עומדת על כ-120 מעלות.

מדהים איך אפשר ליצור ולשמר אנרגיה באמצעים כל כך פשוטים וטבעיים. עכשיו, כמובן, צריך ללמוד לנצל את האנרגיה הזו.

מתחילים בחום הכי גבוה עם פיתות או פיצות, אחר כך הלחם,
בהמשך התבשילים לבישול ארוך ובסוף מוצרים לייבוש ואגוזים לקלייה

לאורך ההיסטוריה פעלו תנורים כאלו בכל העולם, ובכל אזור עשו בהם שימוש לא רק לאפיית לחם או מאפים, אלא ניצלו את העובדה שחום התנור יורד בהדרגה כדי לבשל בו מיני תבשילים. מתחילים בחום הכי גבוה עם פיתות או פיצות, אחר כך הלחם, בהמשך התבשילים לבישול ארוך ובסוף מוצרים לייבוש ואגוזים לקלייה.

בפעם האחרונה שהדלקנו את התנור התחלנו בפיתות מדהימות. אחר כך הכנסנו כתשע כיכרות לחם בשתי נגלות, בהמשך אפינו חלות ולבסוף הכנסנו שני סירים עם עגבניות בשלות (שהפכו לרסק), סיר אחד עם פול, ועוד קדירה עם עוף.  בבוקר למחרת טלי הכניסה תפוחים פרוסים לייבוש.

כבר משלבי הבנייה הראשונים התנור היה מוקד לעניין ופעילות משותפת

כולם משתתפים

כולם משתתפים בחגיגה (צילום: מזון-איזון)

רומן, שבנה איתנו את התנור, כבר מזמן הפך להיות חלק מהמשפחה. ובמיוחד מאיה, הכלבה שבאה איתו בכל פעם שהוא מגיע. אבל לא רק את רומן התנור קירב אלינו. כבר משלבי הבנייה הראשונים התנור היה מוקד לעניין ופעילות משותפת. כל ריקוד להכנת בוץ, כל טיוח, ועכשיו – כל פעם שמדליקים אותו. מבוגרים וילדים כאחד מתקבצים ומביטים, מביאים כיסאות ויושבים סביבו, מביאים תבשיל או בצק לאפייה. כל אחד יכול להכין כיכר לחם ולהכניס לתנור, כולנו יושבים בצל הלימון, אוכלים ביחד מטעמים, והתנור מחזק את הקשרים בינינו. עדיאל ואבנר, השכנים החדשים, כבר בונים לו דלת ומחתה, עפרה חולמת על האפייה בו, שכנים אחרים מביאים אליו אורחים ומסבירים על פעולתו ואני נהנה מכל רגע.

תודה מיוחדת לרומן, אמן הבוץ והאדמה הלבבי.

לאורך תקופת בניית התנור בחצר שיתפנו בתמונות את חברינו בפייסבוק וחברים באו והשתתפו בבנייה. עם הזמן הצטברו בקשות לקורס שילמד גם בנייה באדמה וגם בישול-שטח. רומן ואני עובדים על הקורס, והתנור הראשון יבנה באוגוסט בקיסריה. מוזמנים להצטרף אלינו.

אורי מאיר-צ'יזיק הוא ד"ר להיסטוריה של הרפואה והתזונה. אורי מדריך סיורים לליקוט צמחי בר למאכל, מנחה סדנאות לבישול בריא ותזונה עתיקה, מכין ארוחות בשיחזור של מתכונים מקומיים עתיקים ונהנה מהחיים בכפר.  הוא מחבר הספר החדש "דברים שאוכלים מכאן, על סיפורו של המזון המקומי" (הוצאת מפה). המאמר מובא באדיבות אתר מזון-איזון

Print Friendly
פוסט זה פורסם בקטגוריה איכות הסביבה, חברה וסביבה, קיימות, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.