יום אחד היא עזבה. הוא רצה לזכור שהיא עזבה בדיוק כשהשמש נשקה לים. כשמשב רוח קיצי נשב בעורפו ושיר ישן ניגן מהטרנזיסטור במטבח. הוא רצה לזכור, אבל שום דבר מהדברים האלה לא באמת קרה. הוא נכנס לדירה וראה אותה מזדיינת עם החבר הכי טוב שלו. הכי פשוט. הכי מכוער. הכי ברגע.

הוא תהה אם אמר יותר מדי, או אם אמר דבר בכלל. יכול להיות שסתם עמד שם ושתק. והביט בה. והביט בו. ושוב הביט בה.

ישנם רגעים בחיים בהם מאבד האדם תקווה בכל מה שסובב אותו. סוף לאמונה שאנשים יכולים להשתנות. שיש  סיכוי למצוא טוב בעולם הזה. זה ייאוש שעוד לא נמצאו המילים שיכולות להכיל אותו. וזה מגיע בגלים, לפעמים פעם ביום, לפעמים פעם בשנה, לפעמים פעם בחיים. והאדם נמדד ביכולת שלו להתמודד עם אותם הרגעים.

באותה השנה יריב איבד כמעט את הכול.

בהתחלה הוא איבד את סיוון. כבר בבוקר למחרת היא ארזה את המזוודה הוורודה שלה והביטה בו במבט ריק. היא לא אמרה מילה, רק הביטה מסביב כאילו לראות שלא השאירה שום דבר מאחור ועזבה בשתיקה. ומדהים איך שלפעמים שתיקה אומרת הכול. היא לא ידעה שבדיוק באותו הרגע סדק נבקע בליבו של יריב וחתיכה קטנה נפלה והתגלגלה אל מתחת לכוננית בסלון.

אחר כך הוא איבד את העבודה שכל כך אהב, כי העורכת החליטה שהכתבות שלו מלאות עצב ודיכאון. היא לא הבינה איך אפשר לסקר משחקי כדורסל בצורה כה מלנכולית.

הוא איבד את הדירה כשהבעלים הודיע על שיפוץ בסוף ספטמבר, שאחריו תבוא המכירה.

ואחרי הכול הוא איבד את תקווה, הכלבה. 13 שנים הם היו ביחד. מהשחרור שלו. היא עברה איתו ממכמורת לתל אביב ואז לרמת גן, ובחזרה לתל אביב כשסיוון התעקשה שאם הם עוברים לגור יחד אז זה צריך להיות בתל אביב. כלום לא הצליח לשכנע אותה שיהיו להם חיים טובים יותר מחוץ לעיר הזו. אפילו כשיריב הסביר לה במשך ערב שלם שהם יכולים לקבל הרבה יותר בשביל הכסף שלהם באחד מהמושבים באזור. וגם ככה הם מבוגרים מדי לכל הברים והמסיבות שמקשטים את העיר. וחוץ מזה לתקווה יהיה הרבה יותר מרחב במושב. אבל סיוון לא השתכנעה, ויריב ידע שהוא צריך להתפשר. הוא האמין שעד סוף השנה יציע לה. ואז אולי יעזבו את העיר, כי סיוון תמיד אמרה שזה לא מקום לגדל בו ילדים.

בסוף יריב נשאר לבד בדירה שמעולם לא רצה, בעיר שמעולם לא אהב, כשבסלון שלו תמונה ענקית שמעולם לא הבין. זו הייתה תמונה שסיוון צילמה בטיול שלה להודו. שם בחופי דרום הודו הרחוקים, בעיירה בשם פונדוצ'רי שפעם הייתה קולוניה צרפתית, סיוון מצאה משהו שעוד שנים לאחר מכאן תמשיך לחפש בשבילים של חייה. כמעט עשר שנים אחרי הטיול, רגע לפני המעבר לתל אביב, סיוון מצאה שוב את התמונה. היא הביטה בה על צג המצלמה הדיגיטלית הישנה שלה ולא ידעה שמשהו באותו הרגע התעורר בליבה. סיוון אמרה בצורה הכי החלטית שיכולה להיות למושבניקית שמנמונת עם זוג עיניים חתוליות ושיער תלתלים זהב, שהתמונה הזו תכניס אור לחיים שלהם.

בתמונה נראה חוף ים הודי בזמן הזריחה רגע לפני שיום חדש נושק ליבשת הענקית והמסתורית הזו. לצד ספינות דייגים נחות על שפת הים כאבן שאין לה הופכין נטו מספר עצי דקל עייפים. ואם היית מסתכל ממש מקרוב, היית יכול לראות הודי קטן יושב ומתפלל כשהגלים נושקים מדי פעם לרגליו. יריב יכול היה להבין איך בזמן אמת הרגע הזה נראה לסיוון קסום, אבל כמה שניסה להסביר לה שהתמונה לא ממחישה את הרגע ההוא, לא הצליח.

סיוון התעקשה להגדיל את התמונה לגודל עצום ולמסגר אותה בחנות של חבר משותף ביפו. בסוף יריב הסכים, כי חשב שביחסים צריך לוותר וגם כי ויכוח על איפה לתלות את התמונה נראה לו באותה עת כשיא של זוגיות. הוא זכר את ההורים שלו, כשעוד היה ילד, מתווכחים על דברים דומים. וחוץ מזה, יריב חשב שהודי מתפלל בזריחה על שפת הים בדרום הודו יכול להכניס אנרגיה חיובית לדירה, ואנרגיה חיובית אף פעם לא הרגה אף אחד. אז הוא הסכים.

שקט מביך רעם בחדר, ומדהים איך ששקט לפעמים לא שותק

שני שליחים עם סרבלים כחולים שעליהם היה רקום בכתב צהוב מזעזע "ניסים מסגורים" הגיעו שבועיים לאחר מכן עם חבילה ענקית עטופה בנייר חום.  כשסיוון ויריב הביטו בתמונה שניצבה במרכז הסלון אף אחד לא אמר מילה. שקט מביך רעם בחדר, ומדהים איך ששקט לפעמים לא שותק. יריב ידע שסיוון רואה בדיוק את מה שהוא רואה. גם חודשים לאחר מכאן, למרות שמעולם לא דיברו על כך, יריב ידע שסיוון יודעת. כי כשהסתכלת ממש קרוב אי אפשר היה להתבלבל, אפילו לא לרגע. ההודי לא התפלל באותו הבוקר, וכמו שזה נראה, הוא אפילו לא חשב על זה.

הוא חירבן, זה מה שההודי עשה באותו הבוקר. על שפת הים, כשהגלים מלטפים את כפות רגליו היחפות, איפה שלאחר כמה שעות בוודאי ישבו סיוון והחברות שלה ועישנו איזה ג'וינט, ולקראת שקיעה הדייגים פרשו את הרשתות. ההודי ישב והוציא את כל הקארי שאכל בערב לפני כן. ובערב שלפני הערב לפני כן, ובערב שלפניו. יריב הצמיד בחזרה את הכוננית לקיר וקיווה שאף אחד לא יסתכל על התמונה הזו מספיק מקרוב כדי לגלות שיש לו, בוגר סיירת צנחנים, הודי קטן שיושב ומחרבן לו באמצע הסלון.

באותו הרגע חוץ מיריב אף אחד לא ידע שבאבא ג'י קדוש

עם הזמן יריב התרגל לדייר החדש בדירה, ואם לומר את האמת – הוא אפילו די אהב אותו. יריב נתן לו שם, הוא קרא לו באבא ג'י, והוא היה קדוש. לא עכשיו, יעברו עוד כמה שנים עד שכולם יידעו שהוא קדוש, עכשיו הוא רק קדוש בנפש שלו, אחר כך הוא יהיה קדוש בכפר ולבסוף בהודו כולה. אבל באותו הרגע חוץ מיריב אף אחד לא ידע שבאבא ג'י קדוש.

אחרי שסיוון עזבה היו רגעים שלמים שבהם היה מביט בבאבא ג'י, לפעמים שעות. יריב תהה על מה חשב באבא ג'י באותו הבוקר כשישב שם מול השמש העולה. מה עבר לו בראש. מה היו הדאגות שלו, מה היו האכזבות. מה השמחה, מה העצב. מה הכאב. הוא נראה כל כך שליו ורגוע. כל כך שלם. יריב תהה אך זה מרגיש. שקט. דממה. הנפש שלך כמו אגם ענקי שטוח שאפילו הליכה עדינה של נמלה בקצה השני במרחק עשרות אלפי קילומטרים יכולה להרעיד את המים.

באבא ג'י היה מספר ליריב שאושר אמיתי הוא דבר פנימי ושאסור לקשור אותו לדברים חיצוניים.
שאושר הוא בראש ובראשונה ההחלטה לתת לנפש שלך להיות משוחררת

ולמרות שעם הזמן נראה היה כאילו באבא ג'י מחרבן ליריב את החיים, יריב ממש התחבר אליו. כשיריב היה בטוח שאף אחד לא שומע, הוא היה מדבר עם באבא ג'י ושואל אותו כל מיני שאלות פילוסופיות על החיים ועל אושר. באבא ג'י היה מספר ליריב שאושר אמיתי הוא דבר פנימי ושאסור לקשור אותו לדברים חיצוניים. שאושר הוא בראש ובראשונה ההחלטה לתת לנפש שלך להיות משוחררת, לחשוב מתוך חופש ולא מתוך חשש של מה אנשים אחרים יאמרו עליך. באבא ג'י דיבר הרבה על חופש פנימי ושזו תחושה שתלויה רק בנו וברצון שלנו להיות משוחררים מפחד ואמונות מעכבות, ובמיוחד מהרצון לאישורים חיצוניים. אושר אמיתי הוא אושר ללא תנאים, ללא מגבלות. "תראה אותי" אמר באבא ג'י ליריב, "איזה הודי מהכפר העני שממנו הגעתי היה אי פעם מאמין שהוא יחרבן לבחור ישראלי ככה באמצע הסלון בתל אביב?"

יריב היה מקשיב לבאבא ג'י וצוחק איתו. הם היו מפצחים גרעינים יחד, ואוכלים אבטיח קר יחד, ורואים משחקים של בית"ר ירושלים בשבת יחד. יריב לימד את באבא ג'י שירים במזרחית, ובאבא ג'י לימד את יריב שירים מסרטים הודים ישנים. מידי פעם הם היו אוכלים take out מסבקוצ' מילגה בפלורנטין, ואחרי זה מעשנים צ'לום מחומר שהגיע מהעמקים הירוקים של פארווטי עד לפרישמן. יריב ובאבא ג'י הפכו להיות החברים הכי טובים שחברים טובים יכולים להיות. יריב התפלא עד כמה לא לבד הרגיש כשהיה לבד. הוא אהב לשיר עם באבא ג'י ולצחוק איתו  ולהקשיב למה שהיה לו לומר, אבל אולי יותר מהכול יריב קינא בבאבא ג'י. הוא קינא בו כי הוא היה קל, בלי שום מסע על הגב שלו. כי הוא היה חופשי, ומאושר ואפשר היה לראות את זה, אפילו בצורה שבה הוא חירבן.

* * *

יום אחד, בזמן שיריב היה עסוק בארגון הדירה לקראת המעבר, ראה לפתע באבא ג'י חתיכה חבויה מנצנצת מתחת לכוננית בסלון. באבא ג'י קרא ליריב, אבל יריב היה עסוק בסידור המטבח. "אתה חייב לבוא לכאן", לא ויתר באבא ג'י, "אתה חייב לראות את זה".

יריב הביט בחתיכה מביטה בו ולא הצליח לנחש מה זה. הוא נגע בה בעדינות עם מקל המטאטא, ולפתע חש צביטה נוראית בחזה. שוב נגיעה קלה – ושוב אותה צביטה. יריב הזיז את הכוננית, ובאבא ג'י הרים את החתיכה. באבא ג'י הרקיד את ראשו מצד לצד וחייך. מדהים כמה מילים חבויות לפעמים מאחורי חיוך. הוא הושיט את החתיכה בעדינות ליריב. הייתה זו החתיכה הקטנה שנפלה מהלב של יריב ביום שסיוון הלכה. יריב הביט בחתיכה, באבא ג'י לגם מהצ'אי, ומעבר לחלון התעופפו מספר ציפורים.

מספרים שבאותו הרגע, אלפי קילומטרים משם, השמש נשקה לים, ומשב רוח קיצי נשא בעדינות צלילי שיר הודי ישן שניגן מהטרנזיסטור בחצר. בבקתה קטנה על שפת האוקינוס ההודי התרומם באבא ג'י וחייך חיוך גדול ומלא אור כמו השמש באופק הרחוק. על קיר הבטון הייתה תלויה תמונה של בחור צעיר. באבא ג'י מצא את התמונה הזו לפני שנים על החוף. כנראה נפלה לאחד המטיילים. הוא אהב את התמונה הזו משום שהיא הכניסה אור לחיו ממקום רחוק. עכשיו הוא הביט בבחור שהביט בו חזרה. ונראה היה כאילו שממש באותו הרגע השתנתה הבעת פניו של הבחור בתמונה והוא חייך אל באבא ג'י. באבא ג'י חייך חזרה.

בחוץ נשמע ציוץ ציפורים,

רחש גלים בים,

משב רוח,

שקט.

צילום אילוסטרציה: photostock / FreeDigitalPhotos.net