בפרשת אמור טמון היסוד לשנאה העזה של העמים לעם ישראל. על הדרמה שקדמה ל "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו"

מאת משה לוי

היה בחור אחד במצרים שנולד מאיזה רומן בין אישה מפוקפקת אחת משבט דן ומצרי אחד שסיכן את חייו ואהב אישה יהודיה. היה מסוכן כנראה לנהל רומן עם יהודיה, ואת הילד חייבים היו להסתיר, אחרת היה נזרק לנילוס. אחרי הכל, במצרים של פרעה לא נהגו לעשות הנחות לילדי תערובת. ייתכן שהיה זה רומן חולף ?  אולי המצרי יצא גם הוא ממצרים והצטרף למסע לארץ, אין איש יודע. אבל הילד גדל עם אימו, אולי במשפחתו של שבט דן. אולי לעגו לו שאין לו אבא, אולי הזכירו לו כי הוא מצרי בעצם. ברם, גם הוא עמד בהר סיני, וביקש להיות חלק ואולי היה אפילו רגע שהביטו בו ואמרו 'אחינו אתה', אולי מסביב להר, רגע לפני שרעם קול אלהים 'אשר הוצאתיך מארץ מצרים…'.

עברו כמה שנים, ייתכן שכבר נשא אישה, אולי אפילו ילד כמה ילדים, ואז הודיעו כי מחלקים נחלות לכל איש על שבטו לבית אבותיו. היה זה אחד הרגעים המרגשים בהיסטוריה ההומאניסטית, בו דווקא העם מקבל נחלות ואילו
הכהנים, שועי הארץ והמכובדים, נותרים ללא נחלה. רגע מכונן בתולדות העמים היה זה, בו נקבעה חירות האדם לנצח.

והוא ניגש לשאול היכן בדיוק יהיה חלקו בארץ? סתם, רק רצה לדעת. והם כמובן אמרו לו כי אלהים אמר שהולכים לפי האבא, וחוק הוא חוק, וחוק חייבים לכבד, אחרת , מה יהיה על מעמדו של בית המשפט ?  אם הוא מעוניין, ישמחו לתת לו חלק במצרים, וצחקו כולם. והוא נעלב וניגש אל משה רבו, כועס וממורמר. שנים ארוכות של קיפוח התפרצו עתה, די, נמאס לו. ומשה הקשיב, ואור פניו קורן. ומשה הביט בספר ובלוח, דן ושקל עם בית דינו, שהרי בפירוש אמר האלהים כי הנחלה שייכת לאב ולא לאם, ושלומית אימו כלל לא זכאית לנחלה, והוא,
הבן הממזר, לא ראוי להתנחל בארץ.

משה ניסה להרגיע והסביר שגם כי גם שמעון ולוי לא יקבלו נחלה, וכי הכהנים החשובים בעם גם הם יצטרכו לבקש את לחמם  מאנשים טובים ולא
ינחלו את הארץ. לא נורא, אמר משה, יהיה בסדר בני.

אבל הבחור לא שקט, הוא התפרץ, קילל את העם הזה ואת אלוהיו, קילל את אימו ואביו ואת יום לידתו, אולי גם הפך איזה אוהל או אפילו צעק על
משה. ואולי כולם התאספו מסביב, צוחקים לשברו ומזועזעים מכפירתו. אולי הם לחשו אחד לשני שהם ידעו מזמן שמדובר בכופר ומנוול. ומה כבר אפשר לצפות מבן כלאיים.

 השוטרים הגיעו במהירות וכלאו אותו והמקרה הובא לפני בית הדין של משה.
מעולם לא קרה מקרה כזה קודם, שיהודי קילל את אלהיו. זה יקרה בעתיד, בחורבן הבית ובמסעי הצלב ובתאי הגזים, אולם את זה טרם ידעו. ומשה ניגש את האלהים להתייעץ. מישהו קילל במחנה, ניאץ את השם, אם נבליג הרי שאיש אינו יודע לאן נגיע, ואלהים חרץ משפט 'מות יומת'. ולא היה שם רבי עקיבא ללמד כי גם אם האלהים אומר 'מות יומת' עדיין יש מוצא והצלה, והוצא המקלל להורג וכולם מחאו כף והמשיכו בשגרת יומם. אולי חוץ מאשתו והילדים.

ואז אמר אלהים 'לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו', אבל היה מאוחר מידי. ומיד נגזרה גלות עלינו וחרב הבית.