לקראת כנס המשוררים 2012 בכנסת: ברכה רוזנפלד על משורר ושירה

לקראת כנס המשוררים 2012 בכנסת רציתי לשאול כמה שאלות נורא פשוטות, שברור לי שהתשובות עליהן מורכבות וקשות, אם הן אמתיות. התייעצתי עם אביחי קמחי, מארגן ויוזם כנס המשוררים 2012 בכנסת, את מי ראוי לראיין לקראת הכנס -מי יענה אמת. אביחי ענה – ברכה רוזנפלד וצדק

Print Friendly

רציתי לשאול – האם המשוררים הם באמת משוררים? מי זה משורר? מתי בכלל אדם שכותב שורות כאלו או אחרות הוא משורר? מי הוא משורר טוב? מי הוא משורר לא טוב? מתי שירה רק נחשבת לשירה אבל אינה שירה? הנה תשובתיה של ברכה רוזנפלד, משוררת - מוגשות במקשה אחת. מיא שם-אור

תחילה, אני מבקשת להסתייג, התשובות תהיינה על דעתי בלבד ותייצגנה את דעותי בלבד, למרות שאני יודעת שיש רבים מאוד מן המשוררים הנחשבים שיסכימו אתי באופן מלא או לפחות באופן חלקי. להלן אתייחס לכל שאלותיך בתשובתי האחת, המקיפה, כי כולן קשורות זו בזו. אשתמש, לצורך נוחות בלבד, בלשון זכר, אך הכוונה, כמובן, לשני המינים. ודעי לך, שהמסורת הזאת היא בכלל לא לרוחי.

משורר הוא בעצם כל בן אדם, כל אחד מאיתנו שמרגיש, שחושב, שרוצה להביע את רגשותיו, את הלכי הרוח השולטים בו ברגע זה או אחר ואת מחשבותיו ותגובותיו לאירועים שבחייו, בסביבתו הפיזית-גיאוגרפית, החברתית, ועוד. רגשות ומחשבות שמתעוררות בעקבות אירועים או באמצעות התבוננות מכוונת ומעמיקה בעצמו, בזולתו, בנוף וכו', והוא מבקש להשמיע אותן ולחלוק אותן עם הזולת בצורה אוטנטית וכנה. וחשוב לו להשמיע את מה שיש לו לומר. כך שכל אחד בעל אינטליגנציה, אולי קצת יותר גבוהה מן הממוצעת, המבקש ליצור סוג של שיח הוא משורר פוטנציאלי. נקרא לו משורר חובב. כי הצורך לומר שירה היא צורך בסיסי ביותר בנפש האדם. ראו את השירות בתורה, או את השירות העתיקות הגדולות. הן נוצרו הרבה לפני שנוצרו היצירות בפרוזה. כל מי שיש לו את הנטיה הטבעית לכתוב יכול, אם רצונו בכך, אף ללמוד, להתפתח ולהשתכלל, ואם יש בו מידה רצויה של יצירתיות, הוא יכול לההפך למשורר. נקרא לו משורר "מקצועי" גם אם זה לא מקצוע של ממש.

ישנו סוג אחר של משוררים חובבים, וזה הסוג שאקרא לו "מסוכן", רק כדי לסבר את האוזן רק לצורך ראיון זה אקרא לו כך. זהו הסוג שממלא אתרים רבים ושונים ברשת ואף מפרסם ספרים. אלה אנשים שרוצים להישמע בכל מחיר, כדי לנפח לעצמם את האגו וחושבים שכמה מילים "יפות", שלקוחות בדרך כלל משירים מיושנים ופזמונים עתיקים ונשמעות יפה, על אף הקלישאות המצוטטות ומטבעות לשון שאיבדו מזמן מכוחן, המקובצות יחדיו – גם הם שירה. אין בהבעתם דבר מן הכנות והאוטנטיות והמחשבה העצמאית, המעמיקה, וההתבוננות הרגישה והבוחנת. ובעיקר – אין שפה ואופני ביטוי שתהיה משל עצמם בלבד. מקורית, ולו במשהו קטן ושולי, איזו מטפורה קטנה, איזו דרך התבוננות מקורית שתמשוך את נפש הקורא. ובעיקר אין להם את הידע המספיק על מהות השירה בכלל. גם רבים מהם מוציאים ספרים אשר מציפים את שוק שאינו יכול לקלוט. שוכחים שגם קורא השירה הוא אינטליגנטי ומתוחכם ואינו מוכן לקנות את מה שאין לא ערך לגביו, אינו מעשיר את עולמו הפנימי, אינו מספק חוויה. וכשהשוק מוצף בספרים קלוקלים הוא מרחיק את הקונים הפוטנציאליים עוד יותר והם חוששים להתקרב למדפי השירה.

וישנו סוג נוסף של משוררים חובבים ולעניות דעתי גם הם "מסוכנים". אלה בני אדם שיש להם דחף עצום לכתוב ולהישמע ודחף נרקיסיסטי שאינו בר כיבוש, לדווח כל על כל הקורה אותם והם חושבים שכל מה שראוי לטוויטר יכול להיחשב שירה. והם ידווחו על הכל: מה הם אכלו ומה שתו ומתי הם קמו בבוקר ומה הם עשו במשך כל היום ועם מי נפגשו וגם על מה הם חשבו באותו רגע ואיך ומתי הם אוהבים "לעשות אהבה", בלי בקרה עצמית, רק על מנת למלא את החלל הוירטואלי העצום – תכנים משעממים וטריוויאליים לרוב שאין בהם עניין לאיש זולתם וזולת, אולי, חבריהם וידידיהם הקרובים. והם משמיעים חומרים שאינם יכולים לעניין את הקורא הפוטנציאלי של שירה, ואין בהם דבר שיוסיף לשירה עצמה, שום חידוש לשוני או פואטי, או תמטי. לצערי גם רבים מהם מפרסמים ספרים ונחשבים למשוררים. למרות שניכר בעליל שהם לא קראו ספרי שירה, לא למדו את לשון השירה ולא למדו להקשיב ללשונה.

ומיהו משורר אמיתי?

משורר אמיתי, לפי עניות דעתי, הוא קודם כל בן אדם בעל אינטליגנציה גבוהה ויצירתיות. אך לא אמרנו בכך דבר. להרבה מקצועות נדרשות התכונות הללו. גם איש היי-טק, או מהנדס או רופא או מדען, כדי להצליח צריכים להיות מצוידים בתכונות הללו. נוסיף לזה כישרון לשוני וכושר ניסוח. גם למשפטן, או פסיכולוג נדרשות התכונות הללו. משורר רצוי שיהיה בעל כושר אנליטי. אני מרגישה שכאן הקוראים ירימו גבה. יש כל כך הרבה מקצועות שדורשים כושר אנליטי. אך מה למשורר ולזה? לכן ארחיב את הדיבור. ובכן על מנת ליצור מטפורה, שאני טוענת שזה בעצם סוג של משוואה, נחוץ כושר אנליטי. במטפורה קיים סוג של שויון או אי-שויון, שאומר, שמשהו ממה שמסמן הביטוי X  והמשורר חש כי אינו מסתפק במשמעותו היום יומית השגורה, הוא דומה בחלקו או ברובו, או בהיבט מסוים שבו, למה שמסמן הביטוי Y. ושני הביטויים יחדיו יוצרים את המשמעות החדשה. שפה חדשה שלא הייתה שם קודם וברגע שנוצרה יש בכוחה להרחיב את גבולות התודעה. כך גם לגבי דימויים שה-X דומה ל-Y. כשה-X אינו ברור דיו, מדמים אותו ל-Y היותר ברור ומוגדר, נוצר לנו דבר מה חדש ומאובחן. (דרך אגב, ובמאמר מוסגר, כך גם נוצרות המטפורות בדיבור היומיומי, שאיננו יודעים מי יצר אותן. בשפה של הפוליטיקה, נאמר "בסיס פרלמנטרי רחב". מה זה אומר? זה אומר שהפרלמנט הוא כמו בניין שיש לו בסיס. וככל שהבסיס רחב יותר, הבנין יציב יותר, גם אם בסיס פרלמנטרי הוא סך הכל מספר חברי הכנסת התומכים). אך לא רק דימוי ומטפורה הם מסימני השירה. די אם משורר יצמיד לחיווי אחד, שורה או בית, חיווי שני שברגע הראשון נשמעים כלא שייכים – עצם היותם צמודים בסדר זה או אחר, מיד הקורא יחוש  בדמיון שביניהם. זה יכול להיות על דרך הדמיון, השויון או הניגוד.

אחרי שרחבתי את הדיבור על הכושר האנליטי של המשורר האמיתי אוסיף שנחוץ לו גם עולם פנימי עשיר (אולי אף מסוכסך) ושפע של דמיון, גם אלה הם חלק מן היצירתיות. אך דמיון ועולם פנימי עשיר נחוצים גם למי שעוסק בעולם הפרסום, למשל. וכמובן לסופרים, שזה מקצוע קרוב מאוד ואמנם נחשב למקצוע של ממש.

ללא שני אלה ספריהם לא יהיו מעניינים.

ועוד כמה מילים על יצירתיות, שזה בעצם יצירת הקשרים חדשים, תכונה שנחוצה לכל חוקר ולכל מדען, במיוחד בעולם שלנו, עולם אינטרדיסציפלינרי. כולנו מכירים בעצם את הטיפוסים האלה, סביר להניח שכל אחד מאיתנו נתקל בו פעם. הוא לא חייב להיות משורר, הוא יכול לבחור בדרך חיים אחרת ובמקצוע אחר. אך היצירתיות תמיד תהייה לו לעזר. זה אותו האיש, שכאשר עומדת קבוצה של אנשים כמוהו, נניח עשרה או עשרים איש, וכולם מתבוננים באותו הדבר עצמו, הוא יהיה האחד שיראה תמיד דבר מה משמעותי נוסף. כולם בעצם רואים, הדבר היה שם תמיד, אבל רק האחד שם לב אליו. כאן מתחשק לי להביא דוגמא מן המשורר המנוח יהודה עמיחי, ששורה אחת משלו מלווה אותי כבר שנים רבות: "גם האגרוף היה פעם כף יד פתוחה ואצבעות." האגרוף שלא במקרה הוא סמל לזעם ולמאבק, היה פעם כף יד פתוחה, סמל לנינוחות. כולנו ידענו, זאת אמת פסיכולוגית אנושית ידועה, לא במקרה אדם סוגר את אצבעותיו לאגרוף. אבל רק עמיחי כתב.

אז מהי התכונה הנוספת שתייחד את המשורר? ובכן, זוהי הרגישות. אך לא סתם רגישות שנחוצה גם למי שעוסק לרפואה או רפואת הנפש או במקצוע טיפולי כלשהו. זאת רגישות רבה מאוד. כל אומן טוב צריך שתהייה בו. זאת הרגישות, הקיצונית לפעמים, שגורמת לו להגיב. זאת מתעוררת בו בזעזועים קטנים, או גדולים, לכל חוויה, שנפשו צריכה להכיל. אין הוא יכול להימלט ממנה, היא חלק ממבנה אישיותו. את הזעזועים הקטנים, הרטטים הפועמים, שהוא חש כאדוות בנפש, הוא חייב לתעל לאיזשהו מקום, הוא חייב להגיב, לשחרר את הויברציות.

אל הרגישות הזאת עלינו להוסיף את הרגישות הלשונית, המאפשרת להבחין, במדויק ביותר, בניואנסים הדקים ביותר של משמעויות מילים וביטויים. עם הרגישות הראשונה נולדים. את הרגישות השניה אפשר גם לרכוש, או להוסיף לזאת הקיימת, עם הקריאה. ככל שתרבה לקרוא – תשכלל אותה יותר. היא זאת המאפשרת לדייק עם הרגש בתוך השפה, בתוך הלבוש הלשוני. זאת הרגישות שמאפשרת לבטא במדויק ביותר את הניואנסים הדקיקים של מחשבה ורגש. כך נולד המשורר האמיתי. יתר על כן אם הוא רוצה להיות מקצוען של ממש, כלומר, להשתייך לחבורה של משוררים, גם החיים עימנו וגם אלה שכבר אינם, עליו לדעת ליצור איזשהו שיח עמם ועם הספרות בכלל. עליו להכיר ספרויות. כי אף אחד, זולת האל עצמו, אינו יוצר יש מאין. משורר חייב להכיר את הישגיה של הספרות והשירה שקדמו לו, וגם את כל מה שנוצר בו זמנית עם יצירתו.

כך גם כל אמן אחר. הצייר או הפסל חייב להכיר את שדה האמנות, בעבר ובהווה. ואין, כמעט קיצורי דרך. גם הגאונים שהיו התחילו מנקודה כלשהי על ציר תולדות האמנות. רק מי  שיודע מאין הוא מתחיל, יכול גם לדעת איך הוא ממשיך ולאן הוא שואף להגיע.

לפי עניות דעתי, שני סוגי המשוררים שקראתי להם, בהגזמה רבתי, כמובן, "מסוכנים" חסרים בעיקר את הידע המהותי ביותר, בבחינת "דע מאין באת", ידע אמיתי בתחום של מה שהיה ומה שקורה כעת בתחום השירה. ויש להם יוהרה לחשוב שהם יודעים הכל ואינם צריכים ללמוד דבר. והם הולכים ממדפיסים
את ספריהם, ועל חשבונם, בחושבם, בצורה מאוד דמוקראטית שלכל אחד יש את זכות הדיבור. אינני מערערת על הזכות הזאת. אבל מה לעשות? האמנות היא תמיד היררכית ולא כל הקולות שווים. לכל קול צריך להוסיף ערך. הרי ערכו הסגולי של חיים נחמן ביאליק, שהוא רק קול דמוקראטי אחד, אינו יכול להיות שווה לקולו
של משורר פלוני, שאף הוא קול אחד, ואולי אף חשוב (בעיקר בעיני עצמו) ומפורסם, שספרים רבים משלו ראו אור. לא אנקוב כאן בשמם של רבים וטובים שפועלים בקרבנו, זאת מתמטיקה מסוג אחר. מתמטיקה של ערכים אמנותיים וראויה לרשימה בפני עצמה. ונחוצה ענווה לא מעטה על מנת להכיר בכך, שבשדה האמנות רק הגאונים שורדים. ועל כל משורר שומה ללמוד מן הגדולים ממנו ולשם כך עליו להכיר בגדולתם.

מי זה משורר טוב? עכשיו נראה שהכל ברור לכאורה, וכמעט פשוט  – מי שיש לו מה לומר, ורצוי שהמה הזה יהיה עשיר ומגוון ככל האפשר, ומי שיודע איך לומר זאת בדרך הכי מדויקת, כנה, אמיתית ומעוררת אמפתיה, ורצוי באופן עדכני או לפחות לא מיושן, ושהמציאות המיוצגת תהייה נכונה עבור רבים וגם רלבנטית לרבים ככל האפשר.

קשה, נכון? מי אמר שקל להיות משורר של אמת? ועדיין לא דברתי על החשיבות הרבה שאני מייחסת למוזיקה בשירה. מוזיקה שיכולה להעיד על כשרון גדול, כשהיא משרתת נאמנה של הטקסט של המבע, על אורך הנשימה המיוחד והאישי של הדובר השירי. היא זאת אשר משפיעה באופן בלתי אמצעי על תת- מודע של הקורא.

לפי הרגשתי הסובייקטיבית ביותר לא אנחנו, שבוחרים בשירה, אלא השירה היא שבוחרת בנו. כך זה לפחות לדידי. זה נשמע כיהירות? לא, אני מכירה בקטנותי בהשואה לגדולים באמת.  לפחות אני יודעת. אינני מתפרנסת משירה, עם כל כשרונותי יכולתי להתפרנס ממקצועות אחרים שדורשים מיומנויות ורגישויות דומות לשלי, אך השירה היא שגורמת לי אושר גדול. היא זאת שהצילה את חיי, פשוטו כמשמעו. אך זה לסיפור אחר.

Print Friendly

על אודות מיא שם-אור

מיא שם-אור היא משוררת. קונפליקטיבית, מחזיקה לרוב בדעות סותרות ביחס לאותו נושא. בבחירה חוזרת הייתה רופאה מצילת חיים, או מוזיקאית. עורכת את "חיה רעה" - מדור הספרות של מגפון, עורכת ספרי שירה. רואה את צבעי המילים גם באנגלית ובצרפתית. ספריה: 1. קינמון, זמורה ביתן, 1996. עודד פלד: .."לקינמון שלה חזות קלילה, מתקתקה, מטעה..אתה מסיג את הקליפה ומגלה שהשירה היא אכן 'הרעלה שמימית', כדברי בודליר". 2. שנה של סוכריות, אבן חושן, 2007. זכה במענק המועצה לתרבות לאומנות של מפעל הפיס ויצא לאור בתמיכתם. כותבת כמה כתבי יד במקביל. בשרותה הצבאי בגלי צה"ל שכחה שרצתה להיות רקדנית. מתגוררת בתל אביב. לא מחפשת חנייה. רוצה להתגורר בכוכב אחר לפחות שנתיים, לגדל צמחים שעוד לא נוצרו, ולהשפיע על החלטות קוסמופוליטיות ייקומיות
פוסט זה פורסם בקטגוריה ד, ספרות, רשמים, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על לקראת כנס המשוררים 2012 בכנסת: ברכה רוזנפלד על משורר ושירה

  1. מאת ברכה רוזנפלד‏:

    אני מסכימה שהייתי צריכה להמציא ביטוי אחר, אבל רציתי לעורר פולמוס, שאכן מתקיים.
    אני באמת חושבת שמשוררים שאינם ראויים לתואר זה וקוראים לעצמם משוררים, הם מסוכנים לשירה עצמה ולדימויה הציבורי. ואין שום קשר בין ביטוי זה לבין פוליטיקה. אנחנו מדברים סך הכל על "רפובליקת המשוררים"
    המצומצמת והנידחת בלאו הכי. והיא נידחת בדיוק בגלל זה. אנשים מפרסמים שירים שהקשר בינם לבין יצירה של ממש הוא מקרי בהחלט, ועוד קוראים לעצמם משוררים. הסכנה היא למעמדה של השירה עצמה, שהולך ונשחק בגלל אנשים שבונים לה שם רע בהפיצם טקסטים רדודים, משעממים, שבלוניים וחקייניים.

  2. מאת חיים ספטי‏:

    כמובן, שלוש הנקודות שלאחר המילים "ועוסקים ב" בתגובתי שלעיל הוקלדו בטעות, וצריך להיות כתוב: "ועוסקים בשאלה".

  3. מאת חיים ספטי‏:

    לדעתי, ברכה רוזנפלד כללה בתשובתה הרחבה את כל תכונות האישיות, הכשרונות, האינטיליגנציה והידע הנחוצים לכותב שירים על מנת שנוכל לכנותו משורר טוב ומעלה, משורר אמיתי, איכותי ומוכשר, משורר ראוי לשמו.זוהי תשובה שלדעתי יש לראות בה רשימה מכוננת בנושא זה, הואיל ובה מרוכזים, לדעתי, כל התכונות הנ"ל תחת "קורת גג" אחת. לדעתי יש לאמץ תשובה זו ולהפיצה בכל פורום, קורס לספרות, סדנת כתיבה וכיוצ"ב שבהם דנים ועוסקים ב…שאלה מהו משורר טוב ואמיתי ומהי שירה טובה ואמיתית.לא הכל יהיו חייבים להסכים לכל הטענות שבתשובה זו, אך כל מי שיש לו עניין אמיתי בשאלות אלה צריך,לדעתי,להיחשף בפני טענות אלה, להכירן ולהתמודד עמן- בין אם יסכים להן לאחר שישקול אותן ובין אם לאו.אני מסכים עם כל טענותיה של ברכה, ולא אמנה אותן, שכן הדבר יחייב שאצטט את התשובה כולה. יחד עם זאת,הייתי ממליץ לברכה להחליף את המילה "מסוכנים" במילה אחרת, למרות שכוונתה של ברכה ברורה לי, לדעתי (כוונתה היא, לדעתי, למשוררים "המסוכנים" לשירה הטובה והאמיתית ובעלת האיכות), ולמרות שברכה מבהירה שהיא משתמשת במילה זו רק על מנת לסבר את האוזן ושמה אותה במרכאות כפולות.המונח "משוררים מסוכנים" שימש בהיסטוריה האנושית משטרים אפלים על מנת להבאיש בעיני הציבור הרחב את ריחם של משוררים שהתנגדו למשטרים אלה, לאידיאולוגיות האפלות שלהם ולמעשיהם הנפשעים,ולעיתים אף על מנת להתנכל להם, לאוסרם, להגלותם ואף להוציאם להורג.מובן שברכה לא התכוונה למשמעות זו של המונח "משוררים מסוכנים", אך די בקונוטציה למשמעות זו כדי שלא להשתמש במונח זה בתשובה זו.הייתי ממליץ לברכה לבחור במונח אחר, כגון "משוררים לא ראויים לשמם", או "משוררים לא טובים או "משוררים לא אמיתיים" וכד'. לסיכום, אחזור על דעתי שיש לראות בתשובה זו רשימה מכוננת בנושאים הנ"ל, וממליץ בפני כל מרצה בפורומים ובקורסים לספרות ובפני כל מנחה בסדנאות לכתיבה להביאה בפני תלמידיהם,וכמובן אני ממליץ בפני כל מי שיש לו עניין בנושאים הללו לתת דעתו לטענות אלה ולהתמודד אתן

  4. מאת מלכה נתנזון‏:

    ברכה רוזנפלד, כפי שחוה נתן כתבה, הינה אכן משוררת ומבקרת מוערכת, ובשטחה את ה"אני מאמין" החכם שלה,ורק שלה, כפי שהיא בעצמה מציינת ברישא דבריה, היא עשתה זאת באומץ רב ובתבונה. דבריה מצביעים על יושרה רבה, ולא על התנשאות. מישהו היה צריך סוף סוף לקום ולומר "המלך הוא עירום", והיא זו שהרימה את הכפפה! הרדידות שפשתה במקומותינו, תחילה בפזמונאות ואחר-כך בשירה, זועקת לשמים. אני חושבת שטוב היו
    עושים אלה שהיום נוטים להסתייג מדבריה, אילו היו לוקחים ומאמצים אותם, ובכך יוצאים נשכרים. השירה היא בנפשה של ברכה, ואם היא מלינה על אשר קורה, מדמה היא עושה זאת.

    זכורתני, לפני שנים, כשהגשתי למשורר דוד רוקח, ז"ל, צרור משיריי, עיין בהם בכובד ראש והשיב "אם היית יוצאת
    לפני שלושים שנה, היית זוכה לתהילה לאומית, היום את מיושנת. לכי קראי אלף ספרי שירה, ושובי אלי.". אמנם לא
    הגעתי לאלף, אבל בהחלט קראתי, ובשובי אליו כעבור שנתיים, עם שירים חדשים, אורו עיניו "הנה כך נכנסים לפנתיאון המשוררים." והוסיף – "אם אחרי איכות, נפשך הולכת, אינך זקוקה לאף אחד, זולת עצמך ולהשקעה שתהיי מוכנה להשקיע – אם בתהילה את חפצה, אזי כל שעליך לעשות הוא להסתופף בהיכלם של משוררים…האופן שבו אמר את הסיפא, דיבר בעד עצמו.

    יעקב בסר אמר פעם לאחד ה"משוררים" שהביא לו כתב יד "לא ה"מה" חשוב, אלא ה"איך." וזאת ניתן ללמוד
    רק בהשקעה רבה, ובקריאה מרובה.
    אמנם אין רבותא לכך שבקראך אלף ספרי שירה, תהפוך למשורר, אבל בהחלט יינתנו לך הכלים לכך, אם נפשך נוהה אחרי כתיבת שירה.

  5. מאת חווה נתן‏:

    ברכה רוזנפלד משוררת מוערכת, כתבה כאן מניפסט, זה ה"אני מאמין" שלה שנאמר מתוך כנות תפיסתה ללא מורא
    וזו זכותה .
    היא עצמה מציינת שלא כל הקולות שווים, לא בהבעת השירה ולא ברמתה.
    ברכה מבטאת בראיון זה את גישתה האליטיסטית.
    המונחים "מסוכן" ו"אמיתי" מוקצנים כמובן .
    בקריאתי ,המסוכן מתייחס לזילות ודלות השירה מבחינת איכותה ומקורות נביעתה.
    כשהאמיתי, אמור להביע את הפנימי והנכון המבוסס מתוך מקור הנביעה והשכלול.
    אנו בני אנוש יודעים לעניות דעתי מעט ורק יחסית או מתאפורית את המושגים הגדולים הללו
    בשאיפתנו להתרומם ברוח.
    ,

    • מאת ברכה רוזנפלד‏:

      חוה היקרה, הבנת באופן נכון ומדויק את כוונתי. כמובן המסוכנות, כפי שציינתי היא בהגזמה רבתי. את פירשת וניסחת את זה כל כך נכון ומדויק :דלות וזילות". אולם , אשר למקור הנביעה, לא לנו הידע והפתרונים. ונכון לא כל הקולות שווים ויש כאלה שנולדים עם יותר כשרון ויש שעם פחות. לא כולנו נולדנו, מבחינה זאת שווים. אם שמת לב כבר בפתיח ציינתי שבעצם כל אחד יכול להיות משורר ובראש וראשונה הדגשתי את הכנות והאותנטיות. רק בסוף הראיון דיברתי על הידע הנחוץ.