בני הראשון, בהיותו בגן הילדים, נחרד מהביטוי "מלים גסות" עד כדי כך, שלא העז לבטא את השם המפורש וקרא להן "מלים אגסיות". אז למען הפוליטיקלי קורקט אחזור אל המקור, אוציא אותן מן המרכאות, ואקרא להן מלים גסות. ועוד ארחיק ואקרא בשבחן של מלים גסות, של אותן מלים גסות שמתאפיינות בדייקנות אבסולוטית של תיאור האמת. במציאות בה השקר הוא הליך תקין – גם בבתי המשפט –  האמת הצרופה הזאת, המילולית-גסויית (או האגסית) הזאת, הזוהרת באור יקרות, ראויה לתשומת לב.

אתחיל עם מלה גסה נכבדה אחת ואסתפק בה: זנות.

לא זו של הרחוב. גם לא זו של בר הלילה אפוף האלכוהול. ואפילו לא זו של בתי המלון "5 כוכבים". אוותר על ה"עליהום" על הבשרים, אדלג על קורבנותיו של קופידון ואתמקד בתאים האפורים. שם, בקוטב הצפונבוני של עמוד שדרתנו, שיחיה, מתקיימת לה זנות מיוחדת במינה, שמן הראוי לחשוף את צפונותיה.

כיצד הגיע מושג הזנות אל תאינו האפורים היקרים?

שאלה מטעה. הוא לא "הגיע" לשם סתם כך, מאליו, נישא ברוח. כאילו: איכשהו, בטעות. לא. דורות של מעצבי דעה עמלו קשות כדי להקצות לו – למושג – מקום של כבוד. ודווקא משום כך כיסוהו במחלצות אקדמיות ובנו לו מקדשים, והקצו לו אפילו קתדרות ופרסים. ועם הקוסמטיקה והפרכוסים נתנו לו כינויי חיבה, שאחד מהם הוא: קפיטליזם. אבל זה רק כינוי חיבה. אחד מני רבים. אני רוצה לחזור למקורות ולהשיב עטרה ליושנה ולעסוק ב־מהות. אשר על כן אתחיל מן ההתחלה:

בראשית ברא אלוהים זכר ונקבה – שונים בזהותם אך שווים בכל השאר – וככאלה, ומהיותם בצלמו ובדמותו של הבורא, הם יחדיו זכו לציון: "טוב מאד". אכן, הבורא אהב לתת ציונים. האם התכוון לציון "9" או "10"? אין על זה מידע בכתובים, אבל טוב מאד זה עדיין טוב מאד. ומזה נגזר כי גם לשוויון ניתן הציון טוב מאד. וגם להיותם "זכר ונקבה", כלומר, בעלי מיניות, ניתן הציון "טוב מאד". הנה לכם ערכים ראויים על פי הקדוש ברוך-הוא.

יש להיזהר ולא להיסחף: אלוהים, כלומר הבורא, לא אמר, ובוודאי שלא "ציווה" להתפרנס מה"מיניות" הזאת. אלוהים גם לא ציווה לסחור בה. הוא תחם אותה לגבולות ה"זכר ונקבה" והסתפק בכך. כלכלת מיקרו.

ואז התחיל מי שהתחיל עם ה"פרו ורבו". לא רק האדם. גם הארבה. כן, החגב ההוא מ-10 המכות. החוקרים שבלשו אחרי התנהגותו הנלוזה של אותו חגב מצאו, כי בדרך כלל הוא תמים ולא מזיק לאף אחד. חי לו על פי העיקרון של "חיה – ותן לחיות". כל זאת עד שגם שם עולה לו המשהו לראש והוא מתחיל בבולמוס של "פרו ורבו", וההמשך הידוע: "ומילאו את הארץ". נו, טוב. גם הוא ברוא אלוהים. אז הוא עושה את אשר הוא מצטווה, והכיליון – גם הכיליון שלו עצמו – בא במהרה בעקבות המעבר מחגב לארבה שמתרבה. ומאחר שהגנטיקאים טוענים כי בגנום שלנו יש שרידים של כל מיני חיות ירודות שקדמו לאדם, חזקה עליהם שימצאו כמה גנים משותפים לנו ולארבה. אבל עד שהנהלת החשבונות הגנטית תגיע למספרים מוסכמים, נסתפק בראיות בשטח: הארבה, והאדם המתרבה בעקבותיו, לא חדלים במצוות "פרו ורבו" עד בוא הכיליון. כלומר: עד שהוא מגיע לכלכלת מאקרו.

וכך הגענו – באנלוגיות ובקפיצת הדרך, כמובן, לקפיטליזם. האידיאולוגיה הזאת, במהותה, מלמדת אותנו שאין דבר שלא ניתן לקנותו בכסף. יתר על כן: רצוי ומועדף שהכל יתבטא בכסף. "תשאלו את הארבה" הם יגידו לנו, ויצביעו על עובדה שלא ניתנת להפרכה: הארבה עושה חיל באמצעות שני עקרונות יסוד בלבד: האחד, "פרו ורבו" והשני – תבלסו ותבלעו ככל יכולתכם, ויותר. כמה שיותר. עד הכיליון. אבל על הכיליון הם לא מדברים. זה נושא אחר.

ומה יישאר לאחר? אהה! כאן באו חכמים ומצאו, שלא כל החגבים מגיעים לדרגת "ארבה". יש חגבים שנותרים במצבם הפרימיטיבי הטרום-ארבה שלהם, כלומר: חגבים תמימים. הם עמלים, ועמלם נבדק ונספר ונסחט, וחלקים ממנו מופרשים למה שקרוי "מסים". כיצד חולקים וסופרים? יש שיטות חכמות ובדוקות. כאן הגענו לסוד הכמוס ששמו "חשבונאות כפולה". רוצה לומר: יש חשבונאות ב"פלוס", חשבונאות של מה שהארבה בולס וזולל ובולע אל קרבו, ויש חשבונאות ב"מינוס", של מה שהאחר חייב – תמיד חייב – ועובר ב"צינורות המקובלים" אל הארבה. מעין זרימה הבאה מנביעה, סליחה: מעבודה בריאה של החגבים. וכבר לימדונו חכמינו ז"ל שעבודה טובה לבריאות. הוכחה: נשים עובדות כל חייהן, ונמצא שתוחלת החיים שלהם גבוהה בכשמונה עד עשר שנים מזו של הגברים. גם הגרמנים הנאצים החילו עלינו את העיקרון ש"העבודה עושה את האדם חופשי". נו, ומה קרה? אנחנו עם חופשי בארצנו והנאצים הלכו למקום אחר.

תשאלו: ומה עם הזנות? הבטחת לנו דיון על הלגיטימציה של הזנות. אל תברחי מההתחייבות.

טוב-טוב. רוצים זנות? תקבלו זנות. רק האמת? כבר קיבלתם, רק שלא זיהיתם. חשבתם שזה "גשם". אבל לא אבלבל עוד את מוחכם. הנה: כשהבורא ברא, הוא ציווה לעבוד את הארץ ולשמרה. בזעת אפיים? אכן, בזעת אפיים. אבל האדם נברא בצלם, ואלוהים, מה לעשות, הוא חכם. הוא הוליד חכמים וחכמות שכתבו ספרים וחקרו את העולם, ובראו יצירות אמנות וגדרו ערכים לתוך מרכאות ומחוצה להן (הם קראו לזה חוכמה או פילוסופיה, שהיא אהבת החוכמה) – וירא כי טוב מאד. היו גם מי שקידשו את הערכים הללו, או, למצער, חתרו לקידושם. קראו להם נביאים. והיו גם חכמים אחרים שטענו, כי אמנם אלוהים ציווה "בזעת אפיך" תאכל לחם, אבל גם נכון שבזעת אפיו האדם נהיה חכם ולא כל כך בא לו להזיע. יותר בא לו שהאחר יזיע בשבילו. ואם האחר רוצה ללמוד ממנו איך להזיע פחות – שישלם, והרבה. קוראים לזה "יעוץ".

בכלכלה הזאת עדיף להזיע ב"פרו ורבו", כי שם גם נהנים וגם מתפרנסים

ובאו חכמים עוד יותר גדולים ומצאו, שבכלכלה הזאת עדיף להזיע ב"פרו ורבו", כי שם גם נהנים וגם מתפרנסים. מתפרנסים ממה שהאחר מזיע. בראש שלהם, הם הארבה והאחרים הם החגבים. לזה קראו "כלכלה פוליטית".

בדרך, מהצד, נמצאו כאלה שלא כל כך הלך להם להתפרנס בתוך כל הכלכלות האלה, לא במיקרו ולא במאקרו. ואלה מצאו את ה"כאילו", שנפל בדיוק בקו התפר של "ביקוש והיצע", לאמור: אתה רוצה פרו ורבו? תהיה משפחתי. אתה רוצה רק פרו? לך ל"כאילו" משפחתי. כמו יהודה ותמר, אשת בנו ער, מספר בראשית בתנ"ך הקדוש. כשהתחילו להתפלסף על זה מצאו חכמים, שכל מה שנמצא על הבאסטה של ה"ביקוש והיצע" ניתן להמרה בכסף, או בשווה כסף. נגיד: מניות, איגרות חוב. כאלה דברים. וגם מהצד השני אותו דבר. אתה לא מוכרח לשלם כסף. אני נותן לך אג"ח (נייר התחייבות) ואתה נותן לי בתמורה לא כסף, חלילה – רק חוב. מה שאני חייב נשאר נייר, מה שאתה נתת עבר מזמן לבטן חשבון הבנק שלי. כי אני ארבה זולל ואתה סתם חגב. איפה השוויון ממצוות אלוהים? נו, באמת, יש שיוויון בין הארבה לבין עצמו ויש שיוויון בין החגבים לבין עצמם. התכוונתם לשוויון אחר? זב"שכם.

אצל הארבה הכל ניתן להמרה לכסף או לשווה כסף

טוב. השוויון הוא ערך. גם סיפוק צרכיו של תינוק הוא ערך. ואהבה היא ערך. ואמירת האמת היא ערך. מי קבע? החגבים. אצל הארבה הכל ניתן להמרה לכסף או לשווה כסף, שקוראים לו: נייר ערך, ברבים: ניירות ערך. וכאשר החגבים נקלעים למדינת הארבה, הערכים הם על הבאסטה, כי הכל מכיר וסחיר. כמו במקצוע ההוא, העתיק, בו סחרו ב"כאילו" פרו, בלי "רבו", ב"כאילו" אהבה.

ומה שעושים הארבה לחגבים לא קוראים זנות. לא-לא. הזנות היא של הגוף. כאשר מדובר בתאים האפורים של הקוטב הצפונבוני שלנו, המרה של כל ערך, אפילו "פרו ורבו" בכסף או שווה כסף, זו הזנייה של תפישת עולם.

הבטחתי? קיימתי. ועכשיו קחו אותי לגיליוטינה.