פחד מוות. זה באמת יכול לקרות לכל אחד. לא מדובר בסכסוך של עבריינים, לא בחיסול חשבונות, גם לא ברוצחים שכירים. סתם חבורה של צעירים שמוכנים לרצוח כל מי שמפריע להם להשתולל

מאת יובל קרניאל

מספרים לנו שהנעל של הנערה בת ה 16 מבאר שבע היא שהובילה את השוטרים לחשוף את חבורת הצעירים שרצחו את גדי ויכמן. יצאו שליחים לחפש את בעלת הנעל, או יותר נכון, הכפכף, שנשאר מיותם בזירת הרצח. כפכף שהפך לסמל. סיפור סינדרלה מהופך. נערה שהופכת לדלעת. ומדינה שלמה שנאלצת להסתכל בראי ולומר: ראי ראי שעל הקיר, מהו הרצח הכי מזעזע בעיר.

יש משהו בסיפור הזה בבאר שבע שמצית את הדימיון ומסעיר את הלב. הבנאליות של הרצח, האבא שיורד למטה כדי לשמור על שנתם של ילדיו. האמא המביטה מהמרפסת ורואה את בעלה נדקר מול עיניה למוות.

פחד מוות. זה באמת יכול לקרות לכל אחד. לא מדובר בסכסוך של עבריינים, לא בחיסול חשבונות, וגם לא ברוצחים שכירים. סתם חבורה של צעירים עבריינים, שמוכנים לדקור ולרצוח כל מי שמפריע להם להשתולל.

אנחנו חברה אלימה, זה ברור לכולנו. והאלימות הזו היא לא נחלתם של עבריינים בלבד. זוהי אלימות שבאה מחוסר יכולת להביט ולקבל את האחר, ולראות בו אדם. זוהי אלימות שנובטת מהמקום בו אנחנו צודקים, ומגיע לנו, ותעזבו אותנו, ומותר לנו לעשות מה שאנחנו רוצים. אלימות שמתקבלת כנורמטיבית, כשובבות, כגבריות, כחלק בלתי נפרד מלא להיות פראייר, בקיצור – ישראליות. אנו שומעים כי ברחובות רצחו כמה חברים את הנער אורגיל מואטי. מסתבר כי האמא של הרוצח כיבסה את בגדיו, כדי להעלים ראיות, והדריכה אותו כיצד לשקר בחקירה. הנה עוד ערך ישראלי. הילדים שלנו מעל הכל. גם כשהם רוצחים.

אף לא אחד מתשעה הרוצחים בבאר שבע לא נשאר לעזור במאמצי ההחייאה של גדי ויכמן. כולם ברחו לאמא. בסך הכל ילדים שובבים שטעו. ואנו כבר מכירים את ההגנה: לא התכוונתי, רק עמדתי שם, לא ראיתי מה קורה, רציתי רק להבהיל אותו. הוא התקיף אותנו. בסך הכל התגוננתי. האלימות שלנו היא רק התגוננות. אנחנו קורבן תמידי. מה רוצים ממני? אולי טעיתי, אבל אין פה כשל ערכי. אנחנו כל כך צודקים וכל כך קורבנות, גם כאשר אנחנו תוקפים ורוצחים. ובאמת, אנחנו חייבים לחשוב מחדש על הדרך שאנו מחנכים את ילדינו. עם יד על הלב, מה אנחנו מלמדים את ילדנו לעשות כאשר מציקים להם או תוקפים אותם. נכון, תרביצו בחזרה. אל תהיו פראיירים. ואם מישהו מבקש ממך שקט, אז מיהו בכלל שיעיר לך, מגיע לו כאפה לראש או דקירה בבטן. שילמד לא להעיר. ואם הוא מפגין על אופניים מגיע לו קת של רובה לפרצוף. שילמד. החברה הישראלית מעריצה ומקדשת את הכוח. גישה חדשה של אפס סובלנות לאלימות מחייבת שינוי של ממש בערכים הישראליים. לא מספיק להזדעזע כאשר מתרחש הרצח התורן.