השבוע הבא יעמוד בסימן חילופי המפקדים בחיל האוויר, עם כל כובד האחריות תחת ענני המלחמה מול איראן המרחפים מעל. בשבוע הבא יציינו הפלסטינים את יום הנכבה, וגם מלחמת ברק-אשכנזי בוערת

מאת עמיר רפפורט

זה יקרה ביום שני הקרוב: אלוף עידו נחושתן יעמוד על מגרש המסדרים בלב בסיס חצור, ויעביר את הפיקוד על חיל האוויר לידי אלוף אמיר אשל. כמו כל דבר בחיל האוויר, קדנציה היא קדנציה: נחושתן מסיים בדיוק ארבע שנים בתפקיד, ואשל גולש לנעליו.

הטקס יהיה מתוקתק. דמעות של התרגשות יבצבצו פה ושם. התזמורת תנגן, ומטס מרהיב יחלוף בשמיים. מה שלא ניתן יהיה לראות בעין זה רק את כובד האחריות שתועבר מכתפיו של נחושתן אל כתפי מחליפו, כי אין זו תקופה רגילה: החילופים מתבצעים תחת ענני המלחמה מול איראן שמרחפים ממעל.

נחושתן

נתחיל בעידו נחושתן: הקדנציה שלו התאפיינה בהכנות קדחתניות למלחמה אפשרית מול איראן. חיל האוויר לא ניסה להסתיר, ואולי אף ניסה להדגיש, את העובדה כי חלק ניכר מהאימונים שערך בשנים האחרונות בחו"ל נועדו להכין אותו לאפשרות של תקיפה במרחק של 1,000 ק"מ בערך.

במקרה או שלא במקרה (תשובה ב' נכונה), זה בדיוק הטווח שבו יידרשו לפעול המטוסים, אם יוחלט לבצע תקיפה אווירית על מתקני הגרעין האיראניים. כדי לפעול בטווח כזה נדרש חיל האוויר להכין מגוון של יכולות. לא מספיק להחזיק מטוסים שיכולים להגיע לטווח הנדרש. יש להניח כי ההכנות לפעולה באיראן כוללות את כל המעטפת – יכולות תדלוק אווירי, תקשורת (באמצעות מערכות לוויין), לוחמה אלקטרונית, חימוש שיוכל לבצע נזק מקסימלי וכלי טיס בלתי מאוישים שילוו את המשימה.

נחושתן וחיל האוויר לא לבד בבניין הכוח. שותפים להם גם זרועות אחרות בצה"ל וטובי המוחות בתעשיות הביטחוניות. אבל בסופו של דבר, כישלון של פעולה (חס וחלילה) יגולגל ישירות ללשכת מח"א בבניין ההיי-טקי בפינה המערבית של הקרייה. להצלחה, לעומת זאת, יהיו אבות רבות. נחושתן, אגב, נשא בכובד האחריות להכנת חיל האוויר למשימה בלי למצמץ. תקופתו התאפיינה בכך שצה"ל עצר את ההתעצמות במטוסי קרב חדישים לעת עתה (המטוס הבא, ה-F-35, לא יגיע לפני שנת 2017, במקרה הטוב). מצד שני, ההשקעה הגדולה הייתה במערכות הגנה אקטיבית כמו "כיפת ברזל" ו"שרביט קסמים" (המערכת נגד רקטות בטווחים בינוניים, שתהיה מבצעית בעוד כשנתיים). פרויקט "כיפת ברזל" לא בהכרח חפף את סדרי העדיפויות של חיל האוויר, אבל הקליטה של המערכת בזמן קצר וההישגים המבצעיים שלה, הם מדהימים בכל קנה מידה היסטורי.

אגב, אמיר אשל, מח"א הבא, סומן כמיועד לתפקיד זה כבר כאשר היה אלוף משנה, ולא היה ספק אמיתי שיגיע לשם לאורך כל הדרך, למרות שאין שום הפלה של מטוס ברזומה שלו (מה לעשות, ההפלות האחרונות של חיל האוויר היו אי שם בשנות ה-80 של המאה הקודמת. מאז, אין קרבות אוויר). האחריות עכשיו על כתפיו.

יום הנכבה

יום אחרי החילופים בצמרת חיל האוויר, ייכנס צה"ל לכוננות ספיגה עקב "יום הנכבה", שבו מציינים הפלסטינים את התאריך הלועזי של הקמת מדינת ישראל, שנחשבת כאסון הלאומי שלהם. תזכורת מהשנה שעברה: ביום זה סערו השטחים וגם הגבולות, כאשר מאות פלסטינים חצו את גבול ישראל-סוריה ליד מג'דל שמס. הפעם, צה"ל והמשטרה יהיו ערוכים ליום הזה עם כמות גדולה בהרבה של נשק אל-הרג (נשק "פחות קטלני" לפי המינוח המשפטי המקובל בצה"ל).

מצד שני, הפלסטינים מגיעים ליום הזה כשהם נסערים סביב שביתת הרעב המתמשכת של האסירים בבתי הכלא הישראליים. אל תקלו ראש בעניין הזה: השב"כ, המשטרה ושירות בתי הסוהר, שוברים את הראש כיצד להביא לסיום השביתה. קריאת האסירים להצית את השטח ב"יום הנכבה" עלולה ליפול על אוזניים קשובות.

ברק-אשכנזי

ועוד חזית בוערת, גם אם לא בראש הכותרות של התקשורת: אהוד ברק וגבי אשכנזי מצחצחים חרבות לאור ההפתחויות האחרונות בפרשה הבלתי נגמרת. ההודעה שפירסם השבוע שר הביטחון, אהוד ברק, שבה האשים את הרמטכ"ל לשעבר אשכנזי בלקיחת שוחד, לא פחות, היא מדהימה בפני עצמה. המשטרה נדחקת על ידי היועץ המשפטי לממשלה ועל ידי הצדדים המעורבים, למצב שבו לא תהיה לה ברירה אלא לחדש את החקירה הפלילית בפרשה, למרות שאף אחד מהחוקרים או מהמפקדים הבכירים אינו רוצה באמת להתעסק עם פצצת הסירחון הזו.

מופז ואיראן

ולעניין החשוב באמת: אי אפשר לשלול את האפשרות שכניסתו של שאול מופז לקואליציה קשורה בדרך זו או אחרת לאפשרות של מלחמה מול איראן, גם אם היו לו אלף ואחת סיבות טובות אחרות להציל את עצמו מבחירות. בכל מקרה, גם אם זו הסיבה למהלך הפוליטי המפתיע וגם אם לא, לחבירה של מופז לקבינט המדיני-ביטחוני יש משמעויות מרחיקות לכת בהקשר לסוגייה האיראנית.

מופז הוא לא סתם "עוד חבר" בקבינט: בתור יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת בשנים האחרונות, וכיו"ר האופוזיציה בשבועות האחרונים, הוא היה שותף מלא לסודות הכמוסים של ישראל הקשורים לנושאי הגרעין האיראני. והעובדה שמופז הוא ראש אגף תכנון, רמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר, מוסיפה משקל סגולי לקבינט שבו מכהן גם הרמטכ"ל לשעבר משה יעלון. בתוך הקבינט, הרוב לתמוכים בתקיפה מובטח, אם ברק ונתניהו יובילו לכך (רק השרים בני בגין ודן מרידור מתנגדים בצורה נחרצת).

בקרב על הלגיטימציה הציבורית של התקיפה, יש להצטרפות מופז משקל חשוב, אולי מכריע, בחזית מול המתנגדים – שלושת ראשי מערכת הביטחון בעבר: הרמטכ"ל אשכנזי, ראש המוסד, מאיר דגן, וראש השב"כ, יובל דיסקין. בכל מקרה, הרחבת הממשלה מתפרשת באיראן כהגדלת איום התקיפה מצד ישראל. היא יכולה לסייע בשכנוע האיראנים להקפיא את תכנית הגרעין שלהם כמענה לדרישות המערב, ובמקרה של הקפאת הפרויקט האיראני, יוקפאו גם כל התכניות שעוברות בירושה מעידו נחושתן לאמיר אשל.

•  עמיר רפפורט הוא עורך ראשי ומו"ל של "ישראל דיפנס".
  טורים קודמים של רפפורט