אם יש הצדקה כלשהי לקואליציה מסיבית – הנה היא: חיסול ומיגור האלימות בארץ הזאת. אכיפה מוחלטת. חד משמעית. דרקונית. הצפת הרחובות בניידות, הכשרת אלפי שוטרים שיעסקו כולם באכיפה אזרחית וחיסול הקלות הבלתי נסבלת של הפשעים מכל הסוגים

מאת טובי פולק

זה לא יהיה הגרעין האיראני. זה לא יהיה נסראללה. זה לא יהיה הנייה וגם לא חאלד משעל. זה לא יהיה הטרור הפלסטיני, לא הטילים והרקטות מעזה; זה לא יבוא מרעידת האדמה הגדולה וגם לא גל צונאמי ענק שיבוא מקפריסין וישטוף אותנו לטורקיה.

אם יש משהו שיגמור אותנו, שמחסל אותנו מדי יום, בכל לילה, בכל סוף שבוע וגם באמצע השבוע – זו האלימות המטורפת ששוטפת את המדינה הדחוסה הזאת. כולנו (טוב, רובנו) רתחנו מזעם על התרגיל המצחין של נתניהו ומופז בהתחברות האינטרסנטית לכדי קואליציה מפלצתית, ומה הם סיפרו לנו? שזה מאוד חשוב בשביל האחדות הלאומית, המשימות הלאומיות הקריטיות (מעניין שאף אחד לא אמר איראן), החלופה לחוק טל, השוויון בנטל, שינוי שיטת הממשל. ומה? כולנו הרי יודעים שבסך הכל זו היתה ברית פשוטה של פחדנים, של אחד שפחד מההשתלטות העוינת בתוך מפלגתו שלו, השני שידע שהוא מרסק את מפלגתו שלו והשלישי שבכלל אין לו מפלגה משלו. ממש משימה לאומית. והרי גם ברור לכולנו שכל אחת מהמשימות שעליהן הוצהר, לא יתממשו בפועל.

ומה לא שמענו? טוב, כמובן, בנוסף להתעלמות מהמחאה החברתית, מהעיוותים הכלכליים, מהפער הבלתי נסבל ברמת החיים, מדו"ח טרכטנברג ומהדרישות לצדק חברתי. כמובן שאת כל אלה נשא הרוח. מה שלא שמענו זו התייחסות – כל התייחסות שהיא – לביטחון האישי הפרטי והאינטימי של כולנו. כלום לא נאמר, דבר לא נעשה. שום אזכור, אפס הבטחות. לא מלה ולא חצי מלה.

יש רק דבר אחד ששווה קואליציה מקיר לקיר

אז אחרי שסיכמנו שאין כל הצדקה לקואליציה הבלתי מוסרית הזאת, שבוודאות לא תקדם אף אחת מהמשימות המוצהרות שלה אלא רק (אולי) את סיכויי ההישרדות האישית של שותפיה, יש בכל זאת דבר אחד שסביבו שווה לבסס קואליציה של 120 חברי כנסת, ושיהיה המחיר אשר יהיה: מיגור האלימות.

כי זה מה שיחסל אותנו. זה מה שגורם לנו להסתגר בבית; לנעול את דלתות הרכב עוד לפני שאנחנו מתניעים; לא ללכת להפגנות; להתנזר ממועדונים; לא לסמוך על הילדים שלנו שיידעו לשמור על עצמם, כי הם לא יוכלו לשמור על עצמם; לא להעיר על רעש שבוקע ממסיבה רועשת; לא לסמוך על המשטרה שלא תבוא אלינו באישון לילה, פעם אחר פעם, כשכנופיות של פורצים עושים בבתינו כבתוך שלהם; לא להעיר על רעש בגינה הציבורית, כי הילד השיכור כבר מחזיק את הסכין או שבר את הבקבוק; לא לדווח על בני נוער מופקרים שמעשנים נרגילות ושואבים בקבוקי וודקה מתחת לחלון חדר השינה שלנו…

לא לחנות בחניונים תת-קרקעיים, ביום ובלילה; לא להעיר לנהגים מופרעים שמשתוללים ברחובות העיר וגם בכבישים מהירים; לא להתערב בשום מחיר בשום קטטה; לא להעז להתערב במריבה קטנטונת של ילדי גן; לשמוע שוב ושוב על נשים ערביות, נשים אתיופיות, נשים בכלל – שנאנסות ונכלאות ומותקפות ונרצחות בהתקפי שנאה וקנאה וזעם וסתם עצבים.

האלימות מקיפה אותנו. מתקיפה אותנו. חונקת אותנו. האלימות אורבת לנו ברחובות העיר, בכניסה למועדון, בחניון, בתא השירותים בפאב, בבית, ברחוב, בגבול, בצד הזה של הקו הירוק, בצד השני של הקו הירוק.

אנחנו חסרי אונים נגד האלימות שמשתקת אותנו, חסרי אונים עד כדי שיתוק ממש. אנחנו חסרי אונים בגלל שהממלכה לא סופרת אותנו. מי שפרצו לביתו יודע. מי שגנבו את רכבו יודע. מי שהכו את ילדיו יודע. ומי שנרצח, מי שנרצחה, מי שיצאו לקרב (ברחוב) ולא חזרו. אל תביטו לאחור, תברחו מהר.

פרויקט לאומי היסטורי. לא פחות

אז אם יש הצדקה כלשהי, אפילו דחוקה, אפילו שתהיה לשמה מתוך שלא היתה לשמה – אז הנה רעיון אחד מנצח להצדקת קיומה של הקואליציה המטורפת הזאת: חיסול ומיגור האלימות. אכיפה מוחלטת. חד משמעית. דרקונית. רכישה מסיבית של ניידות משטרה. הכשרה של אלפי שוטרים שיעסקו כולם באכיפה אזרחית. הסבה של חיילים ושוטרי מג"ב לחיסול הקלות הבלתי נסבלת של הפריצות, גניבות הרכב, הבריונות, ההשתלטות על קרקעות, גניבות החול, משחטות הרכב הפורחות. הכל.

מחפשים פרויקטים לאומיים? הנה אחד כזה. לא איראן, לא גבעת האולפנה, לא מגרון, לא גיוס חרדים, לא שחרור בנות, לא ולא ולא. פעם אחת תעשו משהו למעננו: הפכו את הארץ הדחוסה והעצבנית הזאת למקום שראוי לחיות בו. חיים של שקט, שלווה וביטחון.

זה הרבה לבקש?