שולה עברה לאוהל של מחוסרי הדיור כי ביתה עמוס בשקיות זבל כמעט עד התקרה * פרופסור בפנסיה אוגר קילוגרמים של בשר * גבר צעיר אוגר שתן ואדם שבנו טבע אוגר כמויות אדירות של מים בצנצנות * הצצה לעולמם של האגרנים והאספנים הכפייתיים, המתגלים עקב תלונות השכנים על היותם מפגע סביבתי * עכשיו יש להם קבוצת תמיכה 

מאת סיגלית כהן. צילומים: שי שטיקגולד

אם חשבתם שיש לכם בעיית ניקיון או אי סדר ולא נעים לכם, הבית של שולה ושל אנשים כמוה, שאינם מסוגלים לוותר על חפצים חסרי ערך, יכניס אתכם לפרופורציות. צריך לראות את דירתה כדי להבין איך אפשר להיקבר בעודך בחיים: שקיות פלסטיק מלאות בגדים, ארגזים עם עגבניות, בצל, תפוזים, תפוחים ואוכל שהרקיבו, עיתונים, סכו"ם, שקיות עם אוכל, כריות, בגדים וחפצים מכל הבא ליד מכל התחומים, גודשים את כל החדרים והסלון ומגיעים כמעט עד התקרה בכל חדרי הבית והסלון.

שולה היא אחת משלושה מיליון אנשים בעולם הסובלים מהתופעה הנדירה שזכתה לשם "אגרנות כפייתית", הגורמת להם להתמכר לאיסוף חפצים. בערוץ ביוגרפיה הוקרנה לפני מספר חודשים סדרה דוקומנטרית (שני פרקים) "טובעים בחפצים", הסדרה חקרה את הנעשה בנפש האדם דרך אגירת החפצים. התופעה מתגלית בדרך כלל כאשר השכנים מתלוננים. כשמתגלים האספנים והאגרנים הכפייתיים, הרשויות לא מצליחות להתמודד איתם.

חוק הניקיון שחוקק בשנת 2000 נתן כלים לרשויות באכיפת החוק, אבל בפועל, קשה להתמודד עם התופעה. שכניה של שולה למדו על בשרם את הקשיים ואת המחיר שהם משלמים על אגרנותה-אספנותה של השכנה מהקומה השלישית, שהפכה את חייהם לסיוט מתמשך. 

יותר מ-20 שנה התגוררה משפחתה של שולה ברחובות, והשכנים מאוד אהבו את האם ואת בנותיה,  שהיו חברותיות ושקטות. כשנפטרה האם, לפני עשר שנים, שתי הבנות המשיכו להתגורר בדירה, אבל הבת הצעירה עזבה לפני חמש שנים על רקע המריבות בגלל האגרנות הכפייתית של אחותה.

שולה נותרה בגפה – והנטייה לאספנות-אגרנות שלה פרחה באין מפריע. היא אגרה במרץ מכל הבא ליד והצליחה למלא את חדרי הבית בשקיות עד התקרה. “היא היתה מגיעה כל לילה כדי שלא נראה אותה עם עגלת סופר עמוסה בשקיות", מספר אחד השכנים, אבי חסיד, שלקח על עצמו את הטיפול בנושא: “בהתחלה ריחמנו עליה שהיא כזו בודדה, אבל פתאום הבנו שמשהו לא בסדר. כי היא החלה להעמיס את החצר המשותפת בחפצים וישנה במדרגות זה לא היה מחזה נעים”.

"אתה עולה במדרגות ושיירה של 60 ג'וקים עולה אחריך"

“אנחנו חיים בסרט", אומר שכן נוסף, לב קוגן, “סרט אימה. אתה עולה במדרגות ושיירה של 60 ג'וקים, אני לא מגזים, עולה אחריך כמו שומרי ראש. זה הפך לבדיחה בשכונה, אבל אותנו זה לא הצחיק בכלל. ריססנו את הבניין כמה פעמים, אבל זה לא עזר להיפטר מהריח המסריח שיצא מהבית שלה. צחנה ממש. אי אפשר היה לשבת במרפסת, לעלות במדרגות. ג'וקים, עכברושים וחרקים חדרו אלינו לבתים. זה פשוט סיוט מתמשך".

השכנים הציעו לשולה עזרה בנקיון הבית וכשהיא סירבה, הם פנו למשרד לאיכות הסביבה, לעירייה, לאגודות שונות. רק כאשר נציגי העירייה הגיעו לתוך הבית, זכו השכנים להצצה לתוך האגרנות הכפייתית ונדהמו לגלות שהבית הפך למחסן של ארגזים ושקיות, שהגיעו כמעט עד התקרה.

נכון להיום הוגש נגדה כתב אישום לבית משפט השלום ברחובות, על עבירה על חוק הניקיון ועל כך שביתה הפך למפגע תברואתי. 

המעבר לאוהל לא עזר לה לרפא את מחלת האספנות

שולה היא רווקה בת 48 , שאיננה עובדת. היא נראית אישה נורמטיבית, לבושה בבגדים נקיים ומסודרים, מדברת בהיגיון, רהוטה. פגשתי אותה בגן ציבורי "המייסדים", שבו הקימה לעצמה אוהל במתחם מחוסרי הדיור, אלא שהמעבר לאוהל לא עזר לה לרפא את מחלת האספנות. "יש לי מחלת אספנות מה אני אעשה? צריך לעזור לי", היא אומרת בבכי, ובאותה נשימה מתלוננת שהיא לא יכולה לגור בתוך הבית "אני לא יכולה לגור בבית אני לא יכולה להיכנס כי אין מקום, למה דווקא כשהתחלתי למיין באים לי עם כתב האישום הזה?".

-למה את לא מוציאה את שקיות הזבל מהדירה?

"אני מנסה. אין שם זבל. יש לי שם דברים יקרים אני צריכה לבדוק מה יש בכל שקית, דווקא עכשיו כשהתחלתי להוריד שני שקים, רוצים להוציא אותי". 

-אז כאן את גרה עכשיו?

"בינתיים. לא ייקחו לי את הבית נכון? זה בית שאימא שלי נתנה לי בירושה. קר לי פה. אני ישנה על המזרון, מתקלחת במקווה. קשה לי".

גם לשכניה של שולה קשה. הם שיגרו מכתבים לכל הגורמים האפשריים והתלוננו על ג'וקים, על תולעים, על עכברים, על עכברושים שחדרו לבתיהם ושלחו צילומים של עכברושים בתוך מקררים. עמותת חסד הגיעה לדירה כמו גם נציגי העירייה, הם החלו לפנות את הדירה. בשלב מסוים היא החלה לצעוק וסילקה אותם עוד לפני שסיימו את העבודה. הפינוי נמשך יום שלם, אבל במשך הלילה היא החזירה את כל הזבל. "הם לקחו את הכל בלי למיין. יש לי שם דברים יקרים והייתי חייבת לעשות מיון", היא אומרת.

ממשרד הרווחה בעיריית רחובות פנו לפסיכיאטר המחוזי וביקשו לאשפז אותה בכפייה. לאחר בדיקה שנערכה לה בבריאות הנפש, היא שוחררה עם דיאגנוזה שהיא אינה חולת נפש ואי אפשר לאשפז אותה בכפייה. “אני לא חולת נפש. אני אספנית, על אספנות לא מאשפזים אף בן אדם".

ד"ר נינה גיא, פסיכיאטרית, מנהלת מחלקת יום פסיכיאטרית בבית חולים קפלן, אומרת שאכן אספנות ואגרנות אינן מחלות נפש ואי אפשר לאשפז בגינן, אבל אנשים בעלי הפרעת אישיות נוטים לאגור חפצים, ויש כאלה שמפנים את האספנות לכיוון חיובי.

הפרופסור שאגר טונות של בשר

שי שטיקגולד, המתמחה באגרנות כפייתית ובאספנות כפייתית, טוען שאסור לקחת מהדירות של האספנים שום דבר בכוח, למרות שבני המשפחה או משרדי הרווחה מבקשים זאת. "12 שנה אני בתחום ופיניתי עשרות דירות, מבחינת האספנים, צריך לעבוד איתם תמיד בשיתוף פעולה, כדי שלא יתחרטו וכדי לא לפגוע בהם, כי האספנות והאגרנות חשובים להם יותר מכל דבר אחר ומדובר באנשים סגורים ורגישים ובדרך כלל משכילים”.

מעטים מרשים לעצמם ללכת לקבוצת תמיכה, "בגלל הבושה", אומר מנחה הקבוצה של האגרנים הכפייתיים. "אני אוספת הרבה דברים", אומרת תושבת תל אביב שהשבוע פינו את הזבל בדירתה בגלל תלונות השכנים. "אני לא מבינה מה איכפת להם? אני גרה בתוך הבית לא אף אחד אחר".

קבוצת התמיכה מתנהלת בדיוק כמו אכלנים כפייתיים, יש 12 צעדים, אבל היות שמדובר בהפרעה, הרי שחלקם נזקקים גם לתרופות.

נוגה מנס ציונה, אוגרת זבל, אבל הוא אף פעם לא מגיע לתקרה. "אני חייבת שיהיה לי קצת מקום לחיות בלי הזבל. לכן העירייה מנקה ואני מחזירה את השקיות מחדש. אני יודעת שיש לי בעיה, אבל עם טיפול ושיחות אני מצליחה להתגבר ואפילו לא מתביישת בבית שלי, הנה הדלת פתוחה, מי שרוצה שיבוא לראות", היא אומרת.

אגרן של מים הוא בהחלט לא אגרן שגרתי.  "להיכנס אליו הביתה היה מאד כואב", אומר שטיקגולד. "הבן שלו טבע, והוא התחיל לאגור מים, צנצנות בכל הבית של מים. בתוך הארונות, מתחת לשולחנות בכל מקום פנוי, עד שאי אפשר להיות בבית. המים חילחלו לתוך הארונות, חדרו לתוך הבתים של השכנים. כל הבית מלא מים, והוא לא שם לב שהוא גר בבריכה. נתקלתי גם באדם שאגר בקבוקי שתן אלפי בקבוקים שהיו בכל הבית. אני לא צריך להגיד לך מה הריח של השתן עושה לשכנים. השכנים התלוננו וככה הגענו אליו. נתקלתי באנשים שאוגרים עיתונים, מקלות כביסה אלפי מקלות כביסה. אנשים שאוגרים בגדים. אנשים שאוספים קלטות וידאו. הם מקליטים את כל התוכניות שקיימות, וכל החדרים מלאים בעשרות אלפי קלטות. לפני שבוע עשיתי פינוי של הדירה של פרופסור שאגר בשר. כל הבית מלא מקררים מלאים בשר. הוא היה הולך לאטליזים ולשווקים ואוגר בצידניות ומקררים טונות של בשר. כל הבית מלא צחנה והשכנים כמובן התלוננו”.

בעלים של חברת הייטק, אגרן של אשפה

 שטיקגולד, המכיר את כל האגרנים מקרוב גם בקבוצת התמיכה, מספר שהוא נתקל באנשים שמקבצים נדבות, אבל לא משתמשים בכסף אלא אוגרים מטבעות, שקים מלאים של מטבעות. היתה בחורה צעירה שאגרה מכשירים אלקטרוניים. כולם אנשים משכילים וחכמים, אנשים טובים. קשה לראות עליהם ברחוב. היה איש צעיר מנתניה, איש מחשבים, בעלים של חברת הייטק, אגרן של אשפה. נראה טוב, אוטו חדש, אבל אוגר בבית אשפה. הוא פשוט קונה כל שבועיים בגדים חדשים ויוצא איתם החוצה לרחוב. יש כאלה שחולים על קניות, אישה מנצרת עלית אגרה כמויות אדירות של לקים ובשמים.

לדברי שטיקגולד, הכי חשוב לגלות רגישות לכל אחד. "כל אגרן או אספן צריך להגיע לבשלות של פינוי, וזה קורה תמיד כשהשירותים והמקלחת נסתמים והזבל נערם עד התקרה הדירה נסתמת ואי אפשר לפתוח את הדלת. אין להם איפה להתקלח ולעשות את הצרכים. הם בדרך כלל מקבלים מחלות. כשמגיעים לאשפוז המשפחה מגיעה לבית. אין אדם שלא המום ומופתע לראות את הבית, כי האגרן לא יכניס אליו הביתה אפילו את האחים ואפילו לא את הילדים שלו. היה אחד שהעדיף את האשפה על פני הילדים שלו".