אנחנו רוצים ריגושים, אנחנו רוצים סקס, איך זה מסתדר עם מונוגמיה?

כמה אפשר להרגיש נאהבים ונחשקים עם אותו גוף, עם הסימנים אשר מוכרים לנו כל כך? שוב ושוב להרגיש את אותה התחושה. מאת איתנה לוי אליעזר

Print Friendly

כמה אפשר להרגיש נאהבים ונחשקים עם אותו גוף, עם הסימנים אשר מוכרים לנו כל כך? שוב ושוב להרגיש את אותה התחושה, יודעים איך זה מתחיל, יודעים איך זה נגמר. דילמה מוסרית

מאת איתנה לוי אליעזר

מונוגמיה, בשפה היוונית, מונו = יחיד, גמוס = נישואין, מצב שבו אדם שומר אמונים לבן זוג אחד  ואינו מקיים יחסי מין עם מספר פרטנרים במקביל.

בואו נפתח את זה: ביום החתונה הנכסף, כששמלת כלה לבנה וסקסית עוטפת את גופנו, אושר רב מציף את ליבנו ,אנחנו מסמר הערב והעולם מחייך אלינו, צופות בבן הזוג מהצד, מאושרות עד הגג – רובנו רואות בעיני רוחנו איך אנחנו מטפחים בית לתפארת ומזדקנים יחד. גם רוב הגברים המפזזים על רחבת הריקודים לא בדיוק חושבים באותו רגע עליה, על המונוגמיה. המונוגמיה שהופכת באותו ערב שמח, כשיצרנו תא משפחתי, כשהחלטנו באהבה גדולה שרק המוות יפריד בינינו, לחברה הכי טובה שלנו, לאורח חיינו.

אנחנו משתדלים להביט קדימה, בתקווה שלנו זה לא יקרה, בתקווה שהתשוקה והניצוץ לפרטנרים איתם קבענו לחיות ולהקים בית יישארו לנצח.

אצל רבים מהזוגות, לאחר כמה שנות נישואין, משכנתא וילדים, נוצרת עייפות החומר, התשוקה יורדת, והשחיקה אט אט מתחילה לתפוס מקום בטוח ואפלולי בזוגיות שלנו.

היא: "זה לא מה שהיה פעם, תראי איזה כרס הוא גידל, איך שהוא מגיע מהעבודה, הוא בקושי מסתכל עליי, מתיישב מול הטלויזיה בפוזה מעצבנת, הוא עייף, כל הזמן עייף. ומה יהיה איתי?"

הוא: "זה לא מה שהיה פעם, אני מגיע מהעבודה עייף, משווע לקצת תשומת לב ממנה, היא מסתובבת לי בבית עם הטריינינג הישן הזה, כל קשר איתה ועם הסקסיות שעד לא מזמן נטפה ממנה, מקרי בהחלט. ומה יהיה איתי?"

השיגרה הזאת, המלווה בחוסר תקשורת, גורמת לנו לעיתים לבעוט למוסכמות – ובהקשר הזה למונוגמיה – היישר בבטן הרכה. אנחנו רוצים ריגושים, אנחנו רוצים סקס, רוצים להרגיש נחשקים שוב, כמה אפשר להרגיש נאהבים ונחשקים עם אותו גוף, עם הסימנים אשר מוכרים לנו כל כך? שוב ושוב להרגיש את אותה התחושה, יודעים איך זה מתחיל, יודעים איך זה נגמר.

זוג (צילם: עמית מנדלזון)

זהו? יד ביד עם אותו אחד כל החיים? (צילם: עמית מנדלזון)

מכאן נובעת הדילמה המוסרית לגבי המונגמיה, שקשה לנו איתה וקשה לנו בלעדיה. לא שבענו מסקס באופן כללי, אך במידה ניכרת שבענו ממנו עם בן/בת הזוג שלנו. המילה בגידה לא אחת מעוררת בנו שאט נפש, אך יחד עם זאת אנחנו ממאנים בתוקף להרוג את יצרנו. ישנם זוגות שאינם נכנעים ישר ומנסים ריגושים חדשים בינם לבין עצמם, כיד הדמיון הפרוע.

ומה יהיה אם זה ימצא חן בעינינו, אנה מועדות פנינו?

גם היום, כשאחוזי הגירושין גבוהים מאי פעם, המונוגמיה בזוגות נשואים תופסת מקום מרכזי בחיינו. לא פעם אנחנו נקרעים בין האדרנלין, הצורך לטפח מחדש את המראה החיצוני, הציפייה, לבין החשש שמא יתגלה, המצפון שהולם בנו ברקות, פירוק התא המשפחתי. השאלות אם כדאי לנו, האם זה שווה, ומה יהיה אם זה ימצא חן בעינינו, אנה מועדות פנינו?

בעולם מלא פיתויים, שנותן לגיטימציה כמעט מוחלטת לסקס דיסקרטי בתוך מערכת הנישואין, פורומים רבים באינטרנט מציעים לגולשים, בעיקר בשם בדוי, לדבר על הבגידות שלהם ולהחליף חוויות. חדרים בתשלום לפי שעה בכל עיר ופינה בארץ והעולם, כולם יודעים למי החדרים הללו נועדים – להפוך שעת עבודה באמצע היום לפגישה דיסקרטית ולוהטת בין שני אנשים, שכל אחד מהם נשוי למישהו אחר לגמרי. זה לא מונע מהם לממש את יצרם ולהמשיך הלאה, כרגיל בחיי הנישואין.

"אני חוזר הביתה עם כוחות מחודשים אליה ולילדים"

"נכון, יש לי מאהבת, אנחנו נפגשים בדרך כלל בין פעם לפעמיים בשבוע, יש לנו מקום קבוע, אל תבינו לא נכון, אני אוהב את אשתי, אבל לסקס בינינו חסרה התשוקה של פעם, זה לא מפריע לאף אחד, היא לא יודעת, להיפך, אני חוזר הביתה עם כוחות מחודשים אליה ולילדים. בבית אני הבעל והאבא הרגיל, הנורמטיבי השגרתי, אך בפגישות האלו אני מרשה לעצמי להיות מי שבא לי ולממש את הפנטזיות שעם זוגתי החוקית מזמן חדלתי. אני חש צעיר יותר, גברי יותר, נהנתן".

אנשים, נשים וגברים כאחד, מסכנים את הכל בחיים למען סקס דיסקרטי. יש רבים שאינם מאמינים במונוגמיה כמעט מהתחלה, בשבילם זו מעין התאבדות להיות נאמנים לבן/ת זוג יחיד. ישנם כאלו שיודעים שהצד השני "פוזל לצדדים" ומחרישים, מעלימים עין. חיים עם זה ככה ולא מוותרים על הנוחות שבחייהם. ישנם כאלו שמחליטים שמצב כזה של מונוגמיה כמעט ובלתי אפשרי, ובשביל זה אין צורך למהר ולפרק תא משפחתי.

לא מזמן, בשיחה בין חברים, שמעתי את המשפט הבא: "אם אני נאמן לבת הזוג שלי, האם זה אומר שאני נאמן גם לעצמי? ואם אני לא בוגד בה, אני בוגד בעצמי?"

מה חשוב יותר בחיים, להיות נאמנים להם, או לעצמנו? היכן מתחיל ונגמר הגבול הדק הזה שנקרא נאמנות? מה אתם אומרים?

Print Friendly
פוסט זה פורסם בקטגוריה אהבה וזוגיות, בגידות וגירושין, יחסים, מאמרי עמדה, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.