כיצד קרה שהפכנו, העצמאיים ובעלי העסקים הקטנים והבינוניים, לחברת אשראי של משרדי הממשלה וחברות הענק? מאיפה להם החוצפה לעשוק אותנו? ואיפה החוק שיגן עלינו?

מאת: עמית מנדלזון

לפני הרבה שנים ישבתי במשרדו של מנהל פיתוח של חברת ענק ישראלית ודנו בפרויקט גדול שאמור היה להכניס הון תועפות לקופתה. בתום השיחה אמר לי האיש: "אנחנו משלמים שוטף פלוס 90". בלי לחשוב פעמיים עניתי: "יופי אז תתקשר אלי בעוד שלושה חודשים – כי אם כך אני עובד שוטף פלוס 90". כמובן שאת הפרויקט לא קיבלתי. אבל מי שקיבל אותו היה "פראייר בע"מ". לא היתה לו ברירה, והוא נאנק ארבעה חודשים תחת העומס וכשסוף-סוף שילמו לו הוא גילה שהכסף לא ממש שווה את זה. את הריבית על משיכת היתר הוא שילם גם שילם, את המע"מ על החשבוניות שהוציא בטרם ראה שקל הוא שילם גם כן. את הוצאות המימון הללו הוא לא לקח בחשבון.

מהיכן שאבו להן החברות הגדולות את החוצפה לקחת אשראי? הן אינן מבקשות אשראי – הן לוקחות אותו בכוח. באלימות. לפעמים הן אפילו מניחות שמדובר במובן מאליו, והספק המסכן חייב לקחת על עצמו את הוצאות המימון שלהן. זה התחיל עם "נשלם בסוף החודש", עבר ל"שוטף + 30" והיום זה מגיע לאבסורד של "שוטף + 90" ואפילו 120.

הבעיה היא שהפרקטיקה המלוכלכת הזו היא חוקית, או לפחות חוקית בחלקה. מאחר שעסקים קטנים ועצמאים חסרי כל הגנה ורובם ככולם תלויים בחברות גדולות ובמשרדי ממשלה, הרי שהם מרכינים ראש מרימים ישבן ומקווים שלא יכאב יותר מדי. וזה יכול לכאוב הרבה יותר. קשיי נזילות? "הצ'קים ישולמו מאוחר יותר ועמך הסליחה", ריבית? קנסות? הצחקתם אותנו. או:  "פשטנו רגל, כי בזמן שאתה עבדת אנחנו שילמנו למנכ"ל הון תועפות ולא נשאר כסף". נושים? כינוס נכסים? הצחקתם את עורכי הדין. דווקא הבנק הוא הנושה הראשי והוא יקבל את כספו ראשון. למרות שאתה מספק את האשראי בפועל.

בית המשפט? על מי אתה עובד? הרי אין לך כסף לעורך-דין, וגם אם היה לך – הרי שאת רוב מה שיצליח (אם יצליח) לגרד מהנוכלים, יכניס הנ"ל לכיסו.

בקיצור, עצמאי? עוסק מורשה? עוסק זעיר? חברה קטנה? אם אתה בונה על החברות הגדולות ועל חוזים ממשלתיים – תשכח מזה. בלי תזרים מזומנים כבד אין לך סיכוי לחיות בשלום עם האשראי שאתה אמור לספק להם כמובן מאליו. אתה קטן וחלש. שכח מזכויותך. במדינת ישראל זכויות הן עניין של כוח, וכוח הולך  עם כסף.

אגב חוזים, מכרזים, וכל השאר: מה שלא תפור מראש הולך להצעה הכי נמוכה, ותמיד יש איזה אידיוט שחושב שזה רעיון טוב "להכניס את הרגל בדלת". זה בדיוק מה שהם רוצים שתחשוב. היום זה אתה, מחר זה מישהו אחר – ואלפים כמוכם יבואו וילכו ויגלו שלאף אחד לא היתה בעיה לגדוע את הרגל ש"תקעתם בדלת". פשוט לקחו מכם עבודה בגרושים, שילמו לכם באיחור, מימנתם אותם את הגדולים, וכשהעשן התפזר – גיליתם שחירבנו לכם על הראש.

איגוד העצמאים הוא בדיחה עצובה, פשוט כי הוא אוקסימורון: משהו כמו "התאחדות האינדיבידואליסטים". אין הוא יכול להגן על אלה שחושבים שיסתדרו לבד? אין לו לובי וכל הפונקציונרים בו חסרי השפעה לחלוטין. הוא אפילו לא מסוגל לדאוג לפנסיה נורמלית לחבריו. הוא לא מסוגל לכפות שביתה על חבריו, שכן כולם יודעים את האמת: "אם לא עובדים – אין כסף".

מה שכן אפשר לעשות, זה לנסות להחדיר לראשיהם הקשים של בעלי העסקים ש"שוטף פלוס" זו מילה גסה, וכדאי להתרחק ברגע ששומעים אותה. אם אף אחד לא יקבל את תנאי התשלום הללו – הם ייעלמו.

אבל "פראייר" בע"מ זו תופעה שלא תיעלם כל-כך מהר. בינתיים היא רק משתרשת והולכת. ויש מי שנהנה ממנה. הם קוראים לעצמם "ספק עבודה", אני קורא להם "נוגשי עבדים". מה הפלא שמעמד הביניים קורס, הרי ממנו יוצאים העצמאים ובעלי החברות הקטנות. כיצד לא יקרסו, אם הם חברת האשראי הגדולה ביותר במשק, בלי גיבוי של שקל שחוק על הישבן.