ישראלית היא שפה חסכונית. מילה אחת בלבד מתארת מספר מצבים רבים, ופועל אחד מייצג מספר פעלים. אז אמנם אנחנו מאבדים בדרך המון מילים יפות, אבל מוצאים גם מילים חדשות. בדמיוני,  יושבים חבר'ה ומצליחים מידי פעם להמציא ביטוי או מילה שהופכים חלק מהישראלית המדוברת 

מאת אילנה ארד לוין

האם ענן צף בשמיים? לא. הוא מרחף. הוא אינו צף בשמיים. רק במים צפים. ברווז צף במים. מסובך, לא?

כשפגשנו את נוריקו היפנית ברישיקש הודו, היא שאלה אותנו בתמימות באיזו שפה אנחנו מדברים.

"עברית", ענינו לה.

"ומאיזו מדינה אתם?" שאלה.

ענינו שעברית זה מישראל, רק בישראל. אבל זו אמת הנמכרת רק לזרים ומטעמי הסברה וציונות. זה ממש לא מדויק. רק בפלנטת אוטופיה מדברים בישראל עברית. בישראל כיום מדברים ישראלית, וזה לעתים, ממש, אבל ממש שונה מעברית. למשל, "אני יבוא אליך היום בערב", מה זה?

ראשית, יש לומר "אני אבוא" (זוכרים את אותיות א.י.ת.ן. המשמשות בהטיית הפעלים בזמן עתיד?) ושנית, מה פירוש "היום בערב"? או היום, או הערב. הצירוף "היום בערב" אינו תקני. מודה שאני מגזימה על דיבור רהוט בעברית. יחד עם זאת. איני משתייכת לחלוטין לאקדמיה ללשון העברית שמילותיה מוזרות ולא ברור כמה מהן הוטמעו בשפה המדוברת.

כשאחד מילדיי אומר "אני ייתן לך", אני אינסטינקטיבית מהבטן עונה "אתן, אתן".

לטעמי, יש לדבר תוך שימוש בדקדוק עברי כהלכה: לפני אותיות ב.כ.ל.מ יש להוריד הדגש מהאותיות הפותחות את המילה שמקבוצת ב.ג.ד. כ.פ.ת .

נראה לי שלרוב קוראיי אני דוברת סינית לפחות. מה קפץ עליי? מה, אנחנו עכשיו בבחינת בגרות?

כן, אני מודה. אני חיה מוזרה. משתדלת לדבר עברית תקנית כפי שלמדנו בשיעורי הדקדוק והתחביר ומתקשה לשמוע כיצד השפה נרמסת בכל פה. לימדו אותי שעגיל, תכשיט או שעון עונדים. משקפיים מרכיבים. גרביים גורבים. נעליים ומגפיים נועלים. כובע חובשים. והנה, היום כולם "שמים" הכל. למה להרבות בפעלים, הבה נפשט הכל לפועל אחד ושמו "לשים".

אלא מה? שפה היא יצור חי. היא מבטאת את רוח התרבות והזמן, ופסיכולוגית היא מבטאת את התת מודע הקולקטיבי. והוא הרי, התת מודע הקולקטיבי, אוגר אל תוכו את כל החוויות של בני אדם באותה תרבות, חוויות ההולכות ומצטברות, משפיעות ומקרינות, ביוצרן ביטויי שפה חדשניים.

אלפיים שנה שכבה לה העברית קפואה ומקופלת בספרי הקודש ובתנ"ך בלבד, עד שבא לה גואל בדמות אליעזר בן יהודה ועידכן לתקופתו (הוא נפטר לפני 90 שנה, ב-1922). מאז השפה חיה נושמת ובועטת, שלא לדבר על מכשירים חדשים, יישומים חדשים, כך שמטבע הדברים השפה צומחת וממציאה את עצמה. צריך לפרגן זאת לשפה שלנו, לא?

אמרתי לפרגן? איזו מילה זו בכלל? לקוחה מיידיש, מהביטוי "פרגניגן" שמשמעותו: לגרום הנאה, להיטיב, להחמיא ולהרשות טוב. אוף, כמה הרבה מילות פירוש, במקום לומר פשוט "לפרגן" ודי. כל אחד מבין.

המון מילים במקום לומר שפשוט הסתלבטתי

ו"לפשל" כנ"ל. פעם כינו זאת מחדל, כישלון. אז מה, שאומר: "מצטערת, כשלתי במחדל?" לא יותר פשוט להצטער על שפישלתי וזהו?

ואיך לומר ששכבתי בנחת, נהניתי ולא עשיתי דבר? המון מילים במקום לומר שפשוט הסתלבטתי.

ישראלית היא שפה חסכונית. מילה אחת בלבד מתארת מספר מצבים רבים, ופועל אחד מייצג מספר פעלים בו זמנית.

דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה, ז"ל לשניהם, הוציאו ב-1972 מילון חדש לשפה העברית, ששמו אז היה "מילון עולמי לעברית מדוברת". עידכונם היה רלבנטי לתקופתם, בשנות ה-70, אבל מאז הישראלית השתנתה שאין להכיר, חבל"ז (חבל על הזמן).

בדמיוני, קיימת קונספירציה ארצית, בה יושבים חבר'ה ומצליחים מידי פעם להמציא ביטוי או מילה התופסים תאוצה, עד שהם הופכים חלק מהישראלית המדוברת.

כששמעתי בפעם הראשונה ממישהי את הביטוי "הוא לא בא לי טוב בעיניים" חשבתי שזאת דלותה השפתית.

אבל כשרבים סביבי השתמשו בכך "שזה לא בא לי טוב" או "עפתי עליו" או "מה נסגר איתך?" הבנתי שזאת הישראלית החדשה ושעליי מיד להתעדכן, לפחות כדי להבין את הדובר מולי. אז "באסה" ו"מעפן" הפכו שמות תואר לגיטימיים.

עוצמת הסלנגיות היא הרבה יותר שורשית מהשפה התקנית, והיא מסבירה את עצמה בתוך עצמה. אין צורך בפירוש מקדמי כדי להבין את המדובר, מה גם שבתוך מילה אחת טמונים מספר מובנים. לדוגמה, "סבבה" פרושה: נהדר, כן, מסכים, שיהיה, יופי, נחמד, הכל טוב, הכל דבש. וכמובן, גם שם של מסעדה ישראלית בטייפה בירת טייוואן. אז מה עליי לומר, "ישבתי לי בנחת, שבעת רצון מעצמי ומהעולם, בפינה הנוחה שלי, המותאמת לצרכיי, תוך כדי אכילת חומוס"? פשוט יותר לומר: "ישבתי לי בסבבה שלי, בשאנטי וניגבתי חומוס בזולה שלי". שפה משעשעת הישראלית החדשה. אשכרה.

ולא, איני מורה ללשון עברית, או מורה בכלל. מקצועי הוא פסיכולוגית, לנסות להבין את נפש האדם. שפת הדיבור היא רק אחת השפות בהן אנחנו מתקשרים זה עם זה. יש גם את שפת הגוף ושפת הרגש, ויש גם את שפת הדממה, כמובן. ושפת המגע. כך שהריני דוברת עברית תקנית, המשולבת בישראלית, כדי להתחבר ולזרום.

אני מניחה שבעוד 100 שנה, כשאזרום על הענן המרחף בשמיים, כמעט לא אבין אף מילה בישראלית מדוברת,

וזה מה שנחמד ומשעשע בשפה מתפתחת, הנותנת ביטוי לרוח דובריה ותקופתה, ואנחנו זורמים איתה.

רק חבל לי קצת על העברית התקנית – היום כבר לא סופרים אותה ממטר.