דניאל צ'רניש, 33, השחקן הכי לוהט בתיאטרון "גשר", מאמין בניסים ("הם כל הזמן סביבנו"), אוהב את ישראל ("אם לא היתה תל אביב, היינו בבעיה"), רוצה להצחיק כמה שיותר ("לשמוע חדשות זה ממש עצוב") ומתכונן לתפקיד חייו – להיות אבא בפעם הראשונה ("פתאום יגיע איזה יצור מהחלל החיצון"). ראיון עם שחקן מסוג אחר

 מאת נטע דנציגר; צילומים: ציפי מנשה 

בין הים של תל אביב לבית של ביאליק, פגשתי את השחקן דניאל צ'רניש, הכוכב העולה של "גשר", לשיחה על תיאטרון ואמנות, ובכלל על החיים. צ'רניש, 33, שעלה מבריה"מ, מופיע בשתי הצגות – "יונה ונער" על פי ספרו של מאיר שלו, ובהצגה החדשה "בין לילה ובין שחר", על פי נובלה של יהושע קנז, שבה הוא מתבלט על הבמה מבין שאר חברי הקסט, למרות שהוא מדבר הכי פחות מכולם. בחיים האמיתיים יש לו הרבה מה לומר. 

גדלת בבית שהייתה בו זיקה לאמנות, לתיאטרון? מהיכן הגיעה התשוקה לתחום?

"אני חושב שאני שחקן בעיקר בזכות אימא שלי, ז"ל. היא היתה אישה מאד מרשימה, לא שחקנית באופן רשמי, אבל שחקנית בהוויה שלה. היא שיחקה כל הזמן. אני זוכר את עצמי בתור ילד מתבונן בה. רואה איך היא משחקת דמות מסוימת כדי לקבל משהו שהיא רוצה, שולטת בסיטואציות בחיים ממש כמו על במה.

"היתה בה המון שמחת חיים, בזכותה העולם נראה לי תמיד מקום יפה, מגרש משחקים. גם אהבה להתגנדר, להתאפר, אף פעם לא נראתה פחות ממרשימה. היא תמיד תמכה בי. אולי בשבילה היה עדיף שהייתי רופא או משהו מסודר, עם ביטחון כלכלי, אבל התמיכה שלה אפשרה לי המון. אני חייב לה.

"אבא שלי מנגן על המון כלים, הוא מוזיקאי, בבריה"מ הוא ניגן בתזמורת, אבל פה היו לו קשיים עם השפה. הגענו לישראל וגרנו בנתיבות. הוא עבד במפעל כמה שנים, היום הוא חזר למוזיקה ומנגן באירועים".

ובאיזה שלב הבנת שאתה שחקן, שמקומך בתיאטרון?

"וואו. עד היום אני לא בטוח שאני בטוח. אני מפנטז לפעמים על לעבור לצפון, לאיזה מקום שקט. מישהו באמת בטוח? כשהייתי ילד תמיד הייתי בהמון חוגים, אבל באיזשהו שלב התמקדתי בתיאטרון. זה התחיל מגיל מאד צעיר.

"אני חושב שהפעם הראשונה שבה הרווחתי ממש כסף ממשחק היתה כשהייתי בן 12. הופעתי במופע תיאטרון מיוחד לכבוד הסילבסטר, אירוע גדול, אני חושב ששיחקתי אז שדון יער. אני זוכר את ההרגשה המדהימה לקבל כסף בשביל הדבר הזה שאהבתי. זה אולי לא הרבה, היום בטח לא, אבל בתור ילד 85 רובלים נראו לי המון. קניתי כמה דברים בשבילי, קלטות. את השאר נתתי לאימא שלי".

זה היה רגע מכונן?

"אני חושב שכן. אני תמיד מנסה לזכור את החוויות מהילדות. לדמיין. להנציח את התמימות. בכל השחקנים הטובים שאני מכיר קיימת התמימות הזו. זה המהות של להיות שחקן. להיות ילדותי. להאמין בנקודת זמן מסוימת, שהדברים שאתה עכשיו אומר או עושה, על הבמה, הם אמיתיים. זו עבודה קשה, בייחוד עם כל האינפורמציה על העולם שנצברת אצלנו ככל שאנחנו מתבגרים".

ישראל בשבילך היא כבר בית או שתמיד תהיה פה זר במידת מה?

"אני לגמרי רואה בישראל את הבית שלי. אני אוהב לחיות פה, עם כל הקשיים ויש לא מעט כאלה. אני חי בתל אביב, שהיא גם בועה קטנה. אם לא הייתה תל אביב אז היינו בבעיה. אני אוהב את זה שבישראל אין גבולות. שהכול פה שכונתי, שהאנשים חמים, פתוחים, חופשיים.

"אני זוכר את המפגש הראשון שלי עם הישראליות. זה הדהים אותי העניין הזה של חוסר גבולות ברמה החברית האנושית. כשהייתי ילד בברית המועצות, הייתי נוסע בכל שנה למחנה קיץ. מאד אהבתי את זה. בשנה מסוימת אימא שלי אמרה לי שיש מחנה קיץ מישראל. נסעתי. זה היה מחנה קיץ של הסוכנות היהודית. אני ממש זוכר את זה. המפגש הראשון שלי עם העברית. המדריכות הסתובבו עם מכנסי בוקסר בתור מכנסיים קצורים. זה סימל בשבילי את ישראל.

"אצלנו בברית המועצות בנות לא היו מסתובבות ככה בחיים. היה לי מדריך בשם אילן. עד היום אני זוכר אותו. שנה אחרי זה אימא שלי אמרה לי שיש מחנה יהודי, אבל דתי. זו היתה הפעם הראשונה שנחשפתי ממש ליהדות. לקבלת שבת, לתפילות. שם התחיל המסע שלי".

אפשר לומר שאתה מחובר ליהדות? מה זה אומר בעצם?

"תראי, אני חי אורח חיים חילוני, הייתי שמח לא לעבוד בערב שבת, אבל כשיש הצגה אני מתייצב בתיאטרון. אני לא שומר על תר"יג מצוות או משהו כזה. אבל אני אוהב ללכת לבית כנסת ליד הבית, אני יושב וקורא רמב"ם, כל מיני ספרים, לומד. החברים ב'גשר' קוראים לי בצחוק 'כבוד הרב'".

אתה משחק היום בשתי הצגות ב"גשר" שעוסקות בנושא הציוני, בצבריות, בגבריות הישראלית, שתיהן נושקות לפלמ"ח ולמיליטריזם. אתה מצליח להתחבר מתוקף זה שאינך "צבר", יליד ישראל?

"קודם כל, כן. דבר שני, שנה וחצי אחרי שהגעתי לישראל ולמדתי עברית, התגייסתי לצה"ל. כמובן שרציתי ללכת לתיאטרון צה"ל, אבל זו לא היתה אופציה מבחינתם. את רוב השירות עשיתי בגזרה שקטה יחסית, בגבול עם ירדן, אבל הייתי גם בעזה באינתיפאדה. אלא היו שלוש שנים של כניסה לישראליות. אני בכלל לא זוכר שאני לא צבר, צריך להזכיר לי".

והחוויות הספציפיות בהצגה?

"ההצגה 'בין לילה ובין שחר' מדברת על חבורת בני נוער שהולכים לתנועה, ונוסעים לגדנ"ע. החוויה שלהם ממש מזכירה לי את מחנות הקיץ שסיפרתי לך עליהם. גם אצלנו היה מתח בין הבנים והבנות, גישושים מיניים ראשונים, צחוקים בחדר האוכל. לא היתה לי בעיה של השראה.

"לגבי 'יונה ונער' אני מתחבר מהמקום של העולה, גם הם היו עולים שבאו לפה, שמצאו כאן משפחות כמוהם. במקום הזה של מלחמה יש משהו אוניברסלי. גם סבא שלי היה בצבא. כולם נלחמים בסוף על משהו. אני חושב שאם הייתי פה בתקופת הקמת המדינה הייתי חבר בפלמ"ח. אני מרגיש שהאדמה פה היא של אבות אבותיי והייתי מתגייס לשמור עליה. ההצגה הזו מחברת אותי להיסטוריה. נורא חשוב לדעת מאיפה באת. העבר הוא חלק ממה שאתה היום ומהעתיד".

טוב, נראה שאתה ממש ישראלי. מה לגבי פוליטיקה? אמנות ופוליטיקה?

"אם את מתייחסת לעניין של עצומת השחקנים לגבי הופעות באריאל למשל, אני מאמין שאם יש מישהו שרוצה לראות אותנו, את ההצגה, אם יש קהל שיש לו תיאבון תרבותי, אנחנו צריכים להופיע בפניו. "אמנות לדעתי לא צריכה להתערב בפוליטיקה באמצעים של מניעה. אני כן מאמין באמירה תוך אמנותית. ואני יכול להגיד לך שאם הייתי מוזמן להופיע בעזה, הייתי נוסע גם לשם".

כמעט לא מרגישים את המבטא שלך, אבל הוא שם. איך אתה מרגיש לגבי זה?

"זה נושא שאני חושב עליו. כשהגעתי ללמוד ב'ניסן נתיב', הייתי אחרי שלוש שנים בצבא, שם נדבק לי דיבור שהוא קצת ערסי. בלימודים התחברתי מאד לעברית. לשפה גבוהה, יפה, של תיאטרון. הרבה בזכות אפרים אבא וניסן נתיב. אני מאד אוהב את העברית. יש לי הרבה מאד כבוד אליה. אני חושב שבתור אחד שהגיע מרוסית, שפה שיש לה כל כך הרבה עושר, עברית נראתה לי בהתחלה מאד ענייה. לקח לי זמן להבין שלא צריך כל כך הרבה מילים כדי להגיד משהו".

מה קורה עם טלוויזיה וקולנוע?

"שיחקתי בסרט קצר שהצליח מאד, 'הדרכים', שביים ליאור גלר, הוא אפילו זכה בפרס בפסטיבל טרייבקה בניו יורק. חוץ מזה השתתפתי ב'היום השלישי' שביים משה איבגי".

"איך היתה העבודה עם איבגי? שיחקת איתו גם על אותה במה ב"בן הבכור" של "גשר".

"זאת היתה חוויה ממש כייפית. 'הבן הבכור' היה בשבילי חוויה מדהימה. לצאת מבית ספר למשחק ולקבל תפקיד ראשי בהצגה של 'גשר' עם איבגי זה דבר ענק. נכנסתי לזה כמו ספורטאי – נחוש וחייב להצליח. בדיעבד אני חושב שהייתי בסוג של הלם קרב. לא הבנתי את הגודל".

הכניסה שלך ל"גשר" היתה מטאורית. לא נראה לך קל מדי?

"שום דבר לא קל בחיים של שחקן. אבל כן, 'גשר' מבחינתי הוא סוג של נס. אני מאמין בניסים, הם כל הזמן סביבנו. אחרי הלימודים פיזרתי קורות חיים ותמונות בכל התיאטראות, אבל את 'גשר' רציתי במיוחד. הלכתי לשם שלוש פעמים. הצקתי. אמביציה יכולה להתפרש לפעמים כחוצפה, אבל כשאתה נחוש לעשות את מה שאתה רוצה, לממש את עצמך, אתה לא חושב פעמיים".

למה דווקא "גשר"?

"רציתי מקום איכותי, תיאטרון אמיתי. ב'גשר' יש תחושה כזו. של להקה. משהו מצומצם. גם המבנה הוא ישן, עם כוח. כשאני הולך להצגה ב'קאמרי', זה קצת מרגיש לי כמו ללכת לקניון".

איך לעבוד עם יבגני אריה כמנהל אמנותי ובמאי?

"הוא בהחלט קשוח כי הוא רוצה לשמור על משמעת ועל רמה אמנותית גבוהה. לא עבדתי איתו ישירות כשחקן מול במאי. יש אליו המון כבוד גם אם לפעמים לא קל מולו. אבל אתה מצפה לביקורת שלו אחרי הצגות הרצה. כשחקן, אתה יודע שזה יגיע ואם זה לא מגיע אז משהו לא תקין".

תפקיד אהוב? נחשק?

"אני מאד נהנה לשחק את פסח ב'בין לילה ובין שחר'. מישהו שכל כך רחוק ממני בחיים האמיתיים. דחוי, שונה, אחר, נלעג. תפקיד נחשק. אני באמת לא מצליח לחשוב. יש הרבה".

ומה צופן לך העתיד?

"קודם כל אני עומד להפוך לאבא בפעם הראשונה בחיי. אשתי ואני מצפים לבן ראשון. אני מאד מתרגש. מאושר. גם לחוץ. פתאום יגיע איזה יצור מהחלל החיצון. ולגבי הקריירה אני לא מתלונן. אני רוצה לעבוד כמה שיותר. להצחיק. תמיד הייתי הליצן של הכיתה. ב'גשר' אני עושה בעיקר דרמות, אבל קומדיה זו ממש אהבה ישנה שלי.

"חיי היומיום כל כך מדכאים לפעמים. לשמוע חדשות זה ממש עצוב. אז אני באופן אישי רוצה להצחיק כמה שיותר. צחוק מאריך חיים. לגבי חו"ל, אולי בעתיד, אבל עכשיו אני פה, צובר ניסיון. טוב לי, פה זה הבית".