בסיני ראינו קולות, וסיני זה גם כאן ועכשיו. על הקשר שבין סיני, תורה ושבועות. בכל זאת, לא מדובר כאן רק בעוגות גבינה שעוברות מדור דור

מאת משה לוי

ראיתם פעם קולות? אפשר להקשיב לקולות, או רק לשמוע אותם, אבל התורה מעידה כי בשעת מתן תורה ממש ראו קולות. קראתי פעם  שנאס"א רואה קולות מן העבר, חקוקים באבנים שהיו כאן עוד לפני שהתחילה ההיסטוריה, אולי היו אלה אבני הלוחות, שעליהן נכתבו עשרת הדיברות ובהן חקוק גם ההדף הגדול של הקול האלוהי. איננו זקוקים ללוחות כדי לראות את הקולות, מדי יום ביומו אני פותח את התלמוד הבבלי, את הרמב"ם והשולחן ערוך, ורואה את הקולות מן העבר. אני רואה מילים לנגדי ומתוכן נשמעים קולותיהם של רבי עקיבא ורבי שמעון, של רב הונא ואביי, ומיד ניצב בית המדרש שלהם למולי, חי וקיים ואני בתוכו, רואה את הקולות.

כל הקולות שנשמעו אי פעם בעולם יצאו מהר סיני, כל הנבואות כולן נאמרו למשה, גם כל החידושים והגזרות, אלא שרגישות האוזן ומבט העין של משה לא הספיקו לראות את הקולות כולם, והם נשמרו לדורות הבאים. מדי דור מגיע אחד, מקסימום שניים או שלושה, ושוב שומעים קול, כזה שהסתובב באוויר שלושת אלפי שנה, חיפש אוזן רגישה דיה להישמע בה. לבסוף, נמצאת האוזן שהקול נועד לה, והיא צריכה להקשיב. אם תדחה את הקולות, אם תחשוב אותם לשיגעון או למהפכה, תחמיץ את השעה. הקול ימתין גלגול חיים נוסף לאותה אוזן שתיוולד שוב. תקשיבו לקפקא, כמה חבל להחמיץ את הדלת שנבנתה למען היחיד שקשוב.

כולנו היינו שם בהר סיני, לא רק בגלל החוויה בעלת העוצמה שעברה מדור לדור, לא רק משום שכל הנשמות נאספו ובאו לחזות ברגע החשוב בהיסטוריה, אלא בעיקר כי סיני זה כאן ועכשיו. בבית הכנסת השכונתי, במתנ"ס, בבתים פרטיים, לאורכה ולרוחבה של הארץ ישבו יהודים וישמעו קולות מסיני. חלק מן הקולות כבר נשמעו בעבר, הם ידברו על דרכי הנועם של התורה, או החירות הטמונה בלוחות, הם יתארו את קווי המתאר התורניים כפי שנאמרו אלפי שנים. קולות אחרים יבקשו לחדש, לשמוע קולות אחרים שמשה או עקיבא לא שמעו, להקשיב ללחישות ולא רק לצעקות הרמות. מי שישמע את הקולות המושתקים מסיני, עשוי לשמוע את מילות הצופן לבוא המשיח, שהרי כל חידוש מגלה אדם נסתר, מחשבה עליונה, ארץ שטרם דרך בה איש, ואלה מרכיבי הגאולה הרי.

הלילה כולם מוזמנים, אבל מי שיבוא רק לשמוע את הקולות ודאי יירדם באמצע. רק מי שיבקש לראות את הקולות מבעד לרעשים שבאוזן, יקבל תורה מסיני.

כיום שוב סיני בכותרות, אך הפעם לא מגיעה תורה מסיני, אלא מבקשי מקלט ופליטים ומבקשי לחם. כמה גדול המרחק, ודאי תחשבו, פעם היו קולות וברקים ופני האלוהים גלויים, והיום אלו רק קולות צעקה ורעמי רובים ופנים שחורות, אך לא כן הוא, אנו רואים שוב פני אלוהים והזדמנות לתורה חדשה. אלוהים נגלה הפעם לא מן הערפל אלא באבק המדבר, לא בהדר ופאר וחגיגיות אלא בעליבות וגדרות קוצים, לא על ידי עם מצפה ונרגש אלא על ידי מילואימניקים עייפים. אבל אין ספק, הדרך שבה נתייחס אליהם תקבע את גורלנו. אם יהיו מונחים בקרן זווית תל אביבית, אם יפרעו בהם פרעות ויסיתו את לב העם נגדם, נפנה שוב עורף לסיני וחורבן יבוא על הארץ.

אלוהים נמצא תמיד עם דכא ושפל רוח, הוא תמיד היכן שיש מי שצועק אליו, ולא עם מי שצועק על אדם אחר. לא, איני מתעלם מסבלם של תושבי דרום תל אביב, אלא שיש מי שמשתמש בסבלם כקלף בחירות וקורא להם לטפל בסרטן הסודני, מסית אותם כנגד אחים למצוקה, ממש כמו שהסית נגדם בעבר ועדיין רואה בהם פושעים ועלובים. כנסו הפגנה משותפת, הרימו קול אל השמים, שחורים חדשים ושחורים לשעבר, אולי הקול הזה יעבור גם בבית ראש הממשלה שאינו רחוק מבית האל בארץ.  אז נחזור לסיני, כאיש אחד בלב אחד.