Skip to content

טורקיש אירליינס אקספרס

"דלת הכניסה לשרוול המטוס נטרקת בפניי. אנחנו עם הדרכון וכרטיס עלייה למטוס ביד, מביטים במטוס דרך קירות הזכוכית של הגייט. הם מורידים את המזוודות שלנו וממריאים בלעדינו"
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

"דלת הכניסה לשרוול המטוס נטרקת בפניי. אנחנו עם הדרכון וכרטיס עלייה למטוס ביד, מביטים במטוס דרך קירות הזכוכית של הגייט. הם מורידים את המזוודות שלנו וממריאים בלעדינו"

מאת נגה פסו

שבעה ישראלים הושארו בשער היציאה של מטוס חברת "טורקיש איירלינס" באיסטנבול, בטענה כי איחרו לטיסה. אני אחת מהם. כך היה. הגענו ברגע האחרון לטיסה לישראל, כיוון שטיסת הקונקשיין – טיסה של כ-13 שעות שנדחתה ביום ואיחרה בעוד כשלוש וחצי שעות, הגיעה באיחור לאיסטנבול וכך החמצתי את הטיסה שלי לתל אביב. אבל זו רק תחילת הסיפור.

נשארתי בשדה התעופה באיסטנבול, טורקיה. כבר ערב. כשנחתתי עדיין היה מעט אור בחוץ, אבל את השעות שלאחר מכן בזבזתי בתורים באזור הטרנזיט והצ'ק אין של חברת התעופה. ובכל זאת, מעולם לא הייתי מחוץ לשדה התעופה של איסטנבול, שקלתי לקחת מונית ולצאת לסיבוב בעיר, שואלת את עצמי אם עדיף במטרו.

הרכבת העילית באיסטנבול (צילום: עמית קרטס-בנין)
"שקלתי לקחת מונית ולצאת לסיבוב בעיר, שואלת את עצמי אם עדיף במטרו". הרכבת העילית באיסטנבול (צילום: עמית קרטס-בנין)

למרות שאני בטורקיה, שהפכה למדינה לא הכי סימפטית לישראלים, אני מטיילת ותיקה ויש לי חשק לצאת ולראות את העיר שמחוץ לשדה התעופה. אבל השעות חולפות בזמן שאני מחכה בתור, וכשהגעתי לתחילתו, גיליתי שאיש מדיילי הקרקע לא מדבר אנגלית, לא איתי לפחות. ושוב שולחים אותי לדלפק אחר. הדיילת שואלת אותי בפנים כעוסות: "what do you want?" ושולחת אותי לעמדה שלידה.

בעמדה הזו הדיילת עסוקה בלענות לטלפונים ולטפל בנוסעים דוברי טורקית, שמתפרצים בזמן שהיא מטפלת בכרטיס שלי. אני מאוד עייפה ומחליטה לבקש ממנה לטוס בבוקר במקום לטוס באחת בלילה.

"אני פוחדת להירדם בזמן שאני מחכה לטיסה ולפספס אותה," אני משתפת את הדיילת, אבל היא טוענת שהטיסות של מחר מלאות ואין מקום. מרוב עייפות אני נשענת על הדלפק. היא לא אוהבת את זה ומעווה את הפרצוף. אני מנסה להתרומם, אבל עומדת באותו מקום כבר שעות וכל זה, אחרי 16 וחצי שעות לערך של ניסיונות כושלים לישון במטוס.

הדלפקים במרחק לא קטן מהשדה. שדה התעופה באיסטנבול ענק, והגייט של הטיסה לתל אביב בקצה השני של השדה, למרות שחברת התעופה בה טסתי נמצאת במגרש הביתי שלה. בלית ברירה אני מוותרת על הרעיון לצאת מהשדה ולראות את העיר ובמקום זה אני חוזרת לגייט, לעלות על טיסה חלופית לת"א, שפספסתי קודם בגלל העיכוב בטיסה. הפעם היה עיכוב בצ'ק-אין, לקח לחברת התעופה הרבה זמן להנפיק כרטיס חדש, ולקח לי עוד חצי שעה ריצה להגיע לגייט מותשת ומזיעה.

כשהגעתי לגייט, ממש ברגע האחרון לפי מה שכתוב בכרטיס, אני רואה אנשים מחכים ושמחה לגלות שלא איחרתי. אבל ככל שאני מתקרבת אני רואה את אנשי חברת התעופה עוזבים את הגייט והולכים בשרוול לעבר המטוס. אני רצה לעברם ולעבר השרוול, כשדלת השרוול, המפרידה בין הגייט למטוס, נטרקת לי בפנים. דרך הדלת השקופה אני רואה שהם מביטים בי לרגע, ואז אנשי חברת התעופה ממשיכים בשלהם.

אני מביטה במטוס, עדין המומה שהטיסה עוד רגע יוצאת, בלעדי. מאחוריי אני שומעת עברית ומבינה מהשיחה שהאנשים שנותרו איתי מאחור, גם הם ישראלים. ששה ישראלים. גם הם הגיעו בטיסת הקונקשיין שאיחרה, והגיעו לטיסה לישראל בדרך האחרון. יחד אנחנו צופים דרך הקירות השקופים במטוס, ורואים שמורידים את המזוודות שלנו מהטיסה. לאתר מזוודה של נוסע מסוים ולהוציא אותה מבטן המטוס לוקח כמה דקות טובות. יכולנו כבר מזמן לשבת במקומות שלנו במטוס, אבל חברת התעופה העדיפה להתעסק עם המזוודות ולהשאיר אותן ואותנו מאחור.

אנחנו נאלצים לדבר עם עובדי חברת התעופה. למרות היחס המחפיר שלהם אלינו, אנחנו צריכים את עזרתם על מנת להוציא כרטיס חדש ולעלות על הטיסה הבאה. הם שולחים אותנו מדלפק לדלפק, בדלפק השני אומרים לנו לגשת לדלפק הראשון בו היינו, שם שלחו אותנו לדלפק הזה. בדלפק הנוכחי יש ארבעה עובדים ושבעה נוסעים עם אותה בעיה, ועדיין איש מהם לא מוכן לעזור לנו.

בסוף הם מחליטים לשלוח אותנו לצ'ק-אין. לי הספיק מחוויית הצ'ק-אין המפוקפקת, ואני מכריזה שאני לא זזה מהדלפק. יש להם מחשבים וטלפונים מולם, מכשירי קשר ופלאפונים. לא יתכן שאי אפשר לסדר את הבעיה באמצעותם וצריך לתזז את הנוסעים ברחבי שדה התעופה. מניסיוני בעבודה בחברת התעופה אני יודעת, שאכן אין שום צורך בכך. לבסוף הם עושים לי טובה, מרימים טלפון לצ'ק-אין ומוציאים לי בורדינג חדש. זה היה הרבה יותר מהיר והרבה פחות מתיש מהשעות שבזבזתי בצ'ק-אין מוקדם יותר.

אנחנו עולים על טיסת הבוקר, הטיסה כמעט ריקה, ובכלל לא "fully booked" כמו שדיילת הקרקע אמרה. אני שמחה להמריא וכבר לא מצטערת שלא יצאתי משדה התעופה לראות את העיר. חושבת כמה השיקול הכלכלי של לקנות כרטיס טיסה זול, שיקול שהוא מוכר ומובן – עלה לי בהרבה עיכובים, עצבים,  טורים, יחס מזלזל מצד חברת התעופה ובעיקר הרגשה לא נעימה שאני לא רצויה. ולא משנה מה ייאמר, ולמרות שיש יחסים בין המדינות, יש שם הרבה עוינות כלפינו, הישראלים.

הטיפול הכושל הזה אירע בטיסה סדירה של חברת התעופה הטורקית מאיסטנבול לתל אביב, בתאריך 23.5.12.

4 Comments

  1. נועה
    28 במאי 2012 @ 11:34

    איזה קטע.. קרה לי אותו דבר ב 2005 עם טורקיש אירליינס, גם היינו קבוצה של ישראלים שנשארה מחוץ לשרוול וראתה את המטוס ממריא בלעדינו.. בבייג'ינג- ללא שום אפשרות לצאת מהשדה תעופה נאלצנו להמתין כמו כלבים על הריצפה במשך 30 שעות… מאז אני מחרימה את החברה וממליצה לכולם להחרים גם!!!

  2. ישער
    28 במאי 2012 @ 11:06

    הכול ביחד, גם חברה גרועה, גם יחס עוין, גם זלזול.
    אבל אם המצב היה הפוך, וטורקים היו נשארים מחוץ לטיסת אל על ,ארדואן כבר
    היה מאשים, ומכריז על ניתוק היחסים ודורש התנצלות ומי יודע מה עוד.

  3. יותם
    28 במאי 2012 @ 10:34

    אני לא חושב שזה משהו נגד הישראלים – זו פשוט חברה גרועה.

  4. sofar
    27 במאי 2012 @ 19:49

    כבר החלטתי שאני לטורקיה לא נוסע יותר. הנה בא חיזוק נוסף. זה לא ארדואן – זה האנשים בשטח.
    שמשרד התיירות הטורקי ימשיך לפרסם מודעות כמה כדאי ביקור בטורקיה.
    עבורי טורקיה פאסה!

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן