אנשים שאינם פעילים או מחפשים באופן פעיל כתבות העוסקות בנושא עלולים לקבל את הרושם שהמחאה נעלמה. ואיך לא? העיתונות והטלויזיה עברו הלאה, פה ושם מתפרסמת ידיעה שטחית על איך עוד חוק חברתי נופל. אבל המחאה ניכרת בתחומים רבים, וגם בכנס בזק אקספו לא נפקד מקומה

מאת סבירם ליאור

"חבורת קשקשנים", ירה גיל, "הנה רק החורף הגיע וכולם חזרו הביתה. אין מחאה, הכל בבל"ת".

"די, נו", זעפה שלי, "זה שאתה לא מנסה לראות מה קורה לא אומר שלא קורה כלום. הנה, רק לפני שבוע הם הכריזו על הקמת מדינת ישראל החדשה בכנס גלובס מול ברק, סטנלי והגברדיה".

"חי.., הצחקת אותי", גיחך גיל, "כמה סהרורים עומדים כמו באיזה מחזה מכיתה ד' ומקריאים טקסט? לזה את קוראת מחאה? דרך אגב אם לא היית קוראת את זה באיזה אתר מחאה, גם את לא היית יודעת בכלל שמשהו קורה".

אכן, אנשים שלא פעילים או מחפשים באופן פעיל כתבות או אתרים העוסקים בנושא עלולים לקבל את הרושם שהמחאה נעלמה. ואיך לא? העיתונות והטלוויזיה עברו הלאה ואין עיסוק בכותרות, פה ושם מתפרסמות כתבת סיקור שטחי על איך עוד חוק חברתי נופל, הכלבים נובחים חלושות והשיירה עוברת.

לפני כמה שבועות נפגשתי שוב עם ירון זליכה במסגרת כנס ושאלתי אותו "מה אתה אומר?" הוא חייך את החיוך האומר כל שלו והנהן.

"מה", הדגשתי, "טרכטנברג. לא טוב?".

"עוד יותר גרוע ממה שהיה בלי", ענה זליכה.

אכן, כמה מההישגים של ועדת טרכטנברג אינם לטובת מעמד הביניים כלל. למשל, העלאת מס החברות לכאורה מושכת יותר כסף מהחברות לטובת הציבור. אבל למעשה סביר לחלוטין תרחיש בו תוספת עול המס הזו תגולגל על הציבור. אילו חברות יוכלו לעשות זאת? החברות הגדולות שמחזיקות את השוק. התחום שלהם אינו תחרותי, ולכן הן יכולות להעלות מחירים. אילו עסקים דווקא כן יסבלו? העסקים הקטנים, שבעליהם הם לרוב מעמד הביניים. הדבר יכול לגרום לאפקט מערבולת, בו העלאת מס החברות תגרום לקשיים לעסקים קטנים שיסגרו, יותר כוח יעבור לעסקים הגדולים, התחרות תקטן והמשק ישקע למיתון.

עוד דוגמה היא העלאת מס על רווחים בשוק ההון. אם פחות משתלם להשקיע את הכסף בבנק, בשוק ההון ובהשקעה בחברות, לאן הוא יילך? נכון – לנדל"ן. יותר התעניינות בשוק הנדל"ן שווה ליותר מעוניינים בדירות, ומכאן תגיע למסקנה המתבקשת.

שוב ושוב אנחנו מתבשרים על כך שהמלצות שהיו אמורות לעשות שינוי לטובת מעמד הביניים והצעות שהיו אמורות לקזז את הקצנת הפערים בין עשירים ליתר תשעת העשירונים – או שעלי לדבר על אלפיונים – נופלות.

"אז מה אפשר לעשות?" אני שואל, "בשיחה שקיימת במאהל אמרת שעד שהציבור לא יבין את הקשר בין הפתק שהוא שם בקלפי למצב הארנק שלו – שום דבר לא ישתנה. אבל הציבור כבר שם את הפתק שלו פעם פה ופעם פה,  ושום דבר לא השתנה. במערכות בחירות שונות ימנים הצביעו לישראל אחת, לעבודה, שמאלנים הצביעו לקדימה ולליכוד. והתוצאות בשטח הראו שזה לא משנה".

בין מה שנעשה למה שצריך לעשות יש עדיין פער גדול מאוד

זליכה מושך בכתפיו ומהנהן. הוא הרי אמר מה צריך לעשות, הוא אפילו נמצא בוועדה שעוסקת בריכוזיות בתחום הרכב. אבל בכללי, בין מה שנעשה למה שצריך לעשות יש עדיין פער גדול מאוד.

ואז אני נזכר בדבר אחר שאמר זליכה במאהל עוד בשבועות הראשונים למחאה: "אם אתם חושבים שתוכלו לצאת לרחוב ולחזור עוד חודש-חודשיים הביתה ומשהו ישתנה, אתם טועים. מהלך כזה דורש את התמיכה שלכם ואת התמיכה שלכם באנשים שמובילים אותו, לא לשבוע, לא לחודש ואפילו לא לשנה. מהלך כזה יכול להימשך שנים ארוכות".

חזרנו הביתה, לא השכלנו להתגבש לכלל גוף תומך. גל האנשים השוטף ברחובות מיצה את כוחותיו, הוא עייף.

האומנם?

לפני כשבועיים נכחתי בכנס בזק אקספו. הכנס הוא יותר שואו-אוף ופרסומת מאשר כנס טכנולוגי, וההרצאות בו, בנוסף להרצאות השיווק העצמי של מנכ"לי בזק ובזק בינלאומי, מגוונות וקשורות קשר די מלאכותי לחברה. בכנס הנוכחי השתתפו גם קרנית גולדווסר, שנתנה הרצאה נפלאה על מאבקה ומה שהיה כרוך בארגונו, פרופ' חוסאם חאיק מהטכניון, בחור בן 37 בסך הכל ובדרך להוציא לפועל מכשיר רפואי שעל ידי ריחרוח נשימתו של האדם מאתר ללא בדיקות פולשניות סוגי סרטן שגילויים בשלב מוקדם מעלה משמעותית את אחוזי הצלחת הטיפולים, ומגנט האירוע – סר ריצ'רד ברנסון.

מה שתפס את תשומת ליבי היה, שבכל הרצאה, כולל ההרצאות השיווקיות, עלה נושא המחאה החברתית. אבי גבאי, מנכ"ל בזק, הדגיש שפרישת רשת ה-NGN  החדשה נעשתה דוקא קודם כל בדרום ובצפון, למרות שאת ה"שמנת" גורפים במרכז. ינקי מרגלית (מנכ"ל אלדין לשעבר) הזכיר את נושא הצדק והאחריות החברתית בהרצאתו.

בלטה במיוחד הרצאתו של נשיא התאגדות התעשיינים, אמיר חייק, על מבנה שוק התקשורת בעידן הדיגיטלי. חייק פירט על פעילותה של הוועדה ברשותו, שרובה ככולה בנושא החברתי. בין ממצאי הוועדה הוא מעלה את הנושאים של חוסר תחרותיות, חוסר אמון בין החברות לרגולטור, חוסר שקיפות ואחידות רגולטורית. כמו כן הוא מפרט על פיקוח על מחירי המינימום של בזק, שמושך את המחירים של כל השוק כלפי מעלה, הפרדה בין תשתיות לשירותים באינטרנט שגורמת לתשלום גם לספק התשתית וגם לספק האינטרנט ולשירותיות נמוכה יותר בהטלת האשמה לתקלות בין הספקים. אנקדוטה משעשעת נרשמה כאשר העלה את השאלה "למה בכלל צריך פס רחב?" על רקע שקף של "העם דורש צדק חברתי" (דקה 7:30). השקף סירב לעבור הלאה והוצג קבל עם ועדה במשך דקות ארוכות. לרגע חשבתי שמעורבים כאן גורמים אקטיביסטיים.

כדי לטפל בממצאים המלצות הוועדה היו: רגולציה אחידה ושקופה, תחרות בין קבוצות, חיוב בעלות התשתית הנייחת להעמידה לרשות המתחרים במחירים סיטונאים, למנוע מצב של הנחות לגודל כדי לתת אפשרות לספקי נישה להתחרות, לבטל הפרדה מבנית בין תשתית לאספקת אינטרנט. עוד הומלץ לבטל פיקוח על מחירי מינימום של בזק, לקדם את פרוייקט חברת החשמל, לחייב את הקבוצות למכור חבילת בסיס אחידה וידועה מראש. "רבותיי", מכריז חייק, "תקשורת היום זה לא מותרות, זה מוצר בסיסי". כל ההמלצות אלו נוגעות ישירות לנושאי המחאה החברתית. "מה קרה מאז ההמלצות?", הוא מסכם, "למעשה – כלום" והוא קורא לשר התקשורת ליישם את ההמלצות.

* * * 

בפרספקטיבה רחבה יותר, חוסר התחרות ולא מסגרת התקציב הוא אחד הגורמים העיקריים ליוקר המחייה. בימים אלו, סוף סוף, נושא זה זוכה להתייחסות באישור הממשלה, בשורת צעדים בפרק יוקר המחייה של ועדת טרכטנברג, ביניהם נושא חשוב בסמכות הממונה על ההגבלים העסקיים הנוגע ישירות ליכולתו להילחם בנושא המונופולים ובכך להגביר את התחרות. כמו כן כבר פועלת ועדה בראשותו של ירון זליכה בתחום הרכב, ובקרוב תתחיל לפעול הועדה לבחינת התחרות בין הבנקים.

ביקורת רבה הוטחה ומוטחת סביב חוסר מנהיגות מרכזית לתנועת המחאה, וחלק גדול מהרגשת הדעיכה של תנועת המחאה קשורה בקושי של מנהיגי המחאה המקורית להרים מפגנים בסדר גודל מרשים. אבל אולי אין צורך בכך. חדשות לבקרים, בהכרזות קטנות וכפטריות אחרי הגשם, צצות להן תנועות מתנועות שונות סביב נושא המחאה החברתית. תנועת המשמר החברתי, תנועת ישראל יקרה לנו, קואופרטיב שלנו, שוויון זכויות לעצמאים ופרילנסרים, וכן, גם מגפון – עיתון עצמאי.

כך, בשקט אך באופן מתמיד, כמעט בכל מקום, בכל חברה, בכל נושא, בכל נאום מוטמעת ההתייחסות והמסר שיש התייחסות למחאה.

אז אין מחאה? רחוק מכך. המחאה פועלת מתחת ועל פני השטח, אין הפגנות ענק אך בכל פינה ותחום המתח קיים בלחץ נמוך ומתמיד, ואולי זו התובנה העיקרית שאנחנו צריכים לקחת לליבנו.

לא צריך פיצוץ, מספיק לחץ מתון מתמיד לאורך זמן. כבר לא צריך הפגנות ענק, זה בסדר שיש הפגנות עם מספרים נאים ובהתמדה.

ומה אנחנו צריכים לעשות? להראות שאכפת. אף אחד לא דורש מאיתנו לעלות על בריקדות, אבל כן צריך לעשות את הדברים האלמנטריים, שלמען האמת לא כואבים. לבוא שקוראים לנו. לקרוא לבייביסיטר ולצאת לשעה שעתיים, לא לסרט, אלא להליכה לאורך נתיב, להראות הזדהות. לומר בכל הזדמנות, לקופאית בסופר, לטלר בבנק, למוקדן במרכז השירות  – "מה, לא שמעתם על המחאה החברתית?"

לא לשתוק על עוולות, לדבר, לכתוב, לתמוך, להופיע, להתמיד.