Skip to content

פרשת קם מסתעפת: אורי בלאו לדין. עיתון הארץ: מצער

היועץ המשפטי לממשלה קבע כי אורי בלאו יועמד לדין. בהודעת משרד המשפטים נמסר, כי "מקרה זה הוא קיצוני מבחינת מאפייניה החמורים של התנהלותו של בלאו, ולפיכך ההחלטה להעמידו לדין היא מחויבת המציאות. בלאו החזיק, ביודעין ובאופן בלתי-מבוקר, מאות ואלפי מסמכים מבצעיים, לרבות כאלה המסווגים "סודיים" ו"סודיים ביותר", שנגנבו מפיקוד המרכז בצה"ל"
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

היועץ המשפטי לממשלה קבע כי אורי בלאו יועמד לדין. בהודעת משרד המשפטים נמסר, כי "מקרה זה הוא קיצוני מבחינת מאפייניה החמורים של התנהלותו של בלאו, ולפיכך ההחלטה להעמידו לדין היא מחויבת המציאות. בלאו החזיק, ביודעין ובאופן בלתי-מבוקר, מאות ואלפי מסמכים מבצעיים, לרבות כאלה המסווגים "סודיים" ו"סודיים ביותר", שנגנבו מפיקוד המרכז בצה"ל" 

מאת אורה עריף כץ

כזכור, לאחר שהתפוצצה פרשת קם  באפריל 2010, החזיר אורי בלאו לצה"ל חמישים מסמכים סודיים שהגיעו לידיו, אך אלה היו אחוז קטן מכלל המסמכים שהחזיק. עיתון הארץ גיבה אותו ומימן את שהותו באנגליה, כדי שלא יועמד לדין. באותה עת, החזיק בלאו בידיו מאות מסמכים סודיים שגנבה קם מצה"ל. היום קבע היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, כי מסמכים אלה היו עלולים להעמיד בסיכון את חיילי צה"ל אילו פורסמו וכי אורי בלאו יועמד לדין.

בהודעת משרד המשפטים נמסר, כי "מקרה זה הוא קיצוני מבחינת מאפייניה החמורים של התנהלותו של בלאו, ולפיכך ההחלטה להעמידו לדין היא מחויבת המציאות. בלאו החזיק, ביודעין ובאופן בלתי-מבוקר, מאות ואלפי מסמכים מבצעיים, לרבות כאלה המסווגים "סודיים" ו"סודיים ביותר", שנגנבו מפיקוד המרכז בצה"ל בידי החיילת ענת קם, והפר את חובתו – ומאוחר יותר גם את התחייבותו בפני רשויות המדינה – לחדול מלהחזיק בהם".

עיתון הארץ. ויקיפדיה

היום, פרסם עיתון הארץ תגובה על החלטת היועץ המשפטי, אותה כינה: "החלטה מצערת ותקדימית בהשלכותיה על חופש העיתונות".

לאחר שנחתם פסק דינה של ענת קם בסוף אוקטובר 2011, חזרתי אל הדברים שנכתבו בעיתון הארץ לאחר חשיפת הפרשה. דברים שנראים, במבט לאחור, כמו נרטיב מתוזמר היטב, שכל כותבי הארץ תורמים לו את חלקם הפרשני, שכל מטרתו לערער ולגמד את מעשיה של קם ואת מעשיו של כתב העיתון אורי בלאו שזכה לחסות המגוננת של 'הארץ' בלונדון, שעה שחמק מחקירה, אך בעיקר להציל את שמו הטוב של העיתון עצמו.

עיתון 'הארץ' (העיתון לאנשים חושבים) המנסה להתהדר ביושרה שלו, בהומניזם, במקצועיות ובחופש הביטוי, התכנס לאחר פרסום המקרה כחומה בצורה. אפשר לכנות זאת קו אחיד של שיח המקדש את המיתוס האידיאולוגי של העיתון, אך אפשר גם לחשוד כי מה שעמד בראש מעייניהם של הכותבים היה הצלת הספינה מטביעה ולאו דווקא מאבק על עקרונות. סוג של הטלת משמעת עצמית שאימצו כותבי הארץ?

החל מ-9 באפריל (2010) ובימים שלאחר פרסום הפרשה, פורסמו בעיתון הארץ שורת מאמרים מפרי עטם של כותבים שונים שהפנו, כולם כאחד, את חציהם לאותו כיוון עצמו: מקהלה מתוזמרת היטב, שבה נשען הנרטיב של כל הכותבים על יסודות דומים להפליא:

* איך הכותב נחשף בקלי קלות למסמכים סודיים בצה"ל: כאן, מביאים כותבי "הארץ", כל אחד בתורו, את האנלוגיה הפרטית שלו.

*  ההפקרות הנוהגת בשמירה על מסמכים סודיים בישראל, ואל מי צריך באמת להפנות את האצבע המאשימה: קודם ל"אחראים האמיתיים" למחדל, שאינם ענת קם, אורי בלאו, או עיתון הארץ. כך מסיטים את האישומים כלפי המאשים: צה"ל פשע כשביצע חיסול בניגוד להוראות בג"ץ ולכן, צה"ל אשם. כאן, חוברים כותבי העיתון בנוחות עם המיתוס של העיתון. הם יטענו שהעיתון מילא את חובתו המוסרית והאתית כשפרסם את הדברים.

מאמר המערכת האשים את מערכת הביטחון: "מדובר בפשע חמור שבעתיים: הפשע של מערכת הביטחון ושל פיקוד המרכז בפרט, שהתעלמו מהנחיות בג"ץ, אישרו חיסול של מבוקשים גם כשהיה ניתן לעצור אותם, ונתנו אישור מראש להריגה של חפים מפשע במסגרת חיסול מבוקשים". "מבוקשים" ולא "טרוריסטים", לא "רוצחים" ולא "מחבלים".

ראובן פדהצור, שגם מאמרו פורסם ביום הראשון לחשיפת הפרשה, ניסה לערער את טענת המדינה כאילו מדובר בעבירת ריגול: "מתברר כי החוק בישראל מתייחס לכל עיסוק ב'ידיעה סודית', כאל עבירת ריגול". גרשיים סביב "ידיעה סודית", והביטוי "עבירת ריגול'": כך שוחקים את העבירה והופכים את הביטוי לקלישאה.

נרטיב זה נשנה במאמר של צלו רוזנברג "סודות וביזיונות" מיום 14.4.10, המתאר איך אמרה לו "אישיות ביטחונית בכירה ביותר… 'אם היית יודע מי ואיך מטפלים במסמכים הסודיים..בלשכת ראש הממשלה, לא היית ישן בלילות".עוד מאמר שפורסם ב-11 באפריל, הוא מאמרו של אלוף בן "סוד כמוס לפרה ולסוס", בו תיאר כיצד נחשף הוא לסודות צבאיים "האותיות השקועות, שהודפסו במכונת כתיבה, קפצו לעינינו: … סיכום פגישה עם ראש המוסד… איך הגיע חומר רגיש כזה לידי שני רב טוראים מהמשטרה הצבאית?" הנה, הוא ממחיש בדרמטיות, שני טוראים במשטרה הצבאית חשפו את ערוות צה"ל. לטענתו, "בכל מטוס של מטיילים ישראלים בחו"ל יש יותר סודות מדינה מאשר בדיסקים האבודים של ענת קם". ניסיון לערער על כוונת הענישה?

מאמר נוסף , גם הוא מה-14 באפריל, מפרי עטו של יוסי מלמן מצהיר בכותרתו "אני הייתי מתייצב לחקירה" ומספר את הנרטיב שלו, איך נחקר שלוש פעמים על ידי המשטרה בשל מידע שהגיע לידיו. מלמן שב להטיח את ההאשמה התורנית, לפיה "מערכת הביטחון נוהגת יחס של איפה ואיפה, מתעלמת מהחלשים ומתעלמת או מקלה ראש במעשי הבכירים". הבנתם? מי שאשם זו מערכת הביטחון.

אפילו גדעון לוי, שמאמרו פורסם (11.4) נשמע זהיר מהרגיל, אבל  לו מותר לומר מה שבמאמר המערכת אסור לכתוב. למשל, אפרופו חיסול מבוקשים מהחמאס: "יש שפות שבהן קוראים לזה רצח". אבל אפשר לזהות אפילו אצל לוי יישור קו עם מדיניות המערכת כשכתב (למגינת ליבו?) "מותר להעריך שקם לא רצתה לפגוע בביטחון המדינה… גם בלאו לא … דווקא רצו לתרום למדינה. הם ראו עוולות ולא הסכימו לשתוק… אולי חלק ממה שעשו שני הצעירים הללו, לכאורה, היה צריך להיעשות מעט אחרת. אולי לא היה צריך להעתיק 2,000 מסמכים, אם הטענה הזאת נכונה, ואולי לא היה צריך לשמור את כולם במחשב".

ואז, באורקסטרה המתואמת הזו, נובטת האשמת מערכת הביטחון המבקשת, אליבא ד'לוי, לנקום במי שהעז לחשוף דברים. למעגל המתקיפים מצרף לוי גם את העיתונאים מעיתונים אחרים ש"כאיש אחד כמעט קמו להתגולל עליהם" .

מה שנותר עכשיו זה רק לתהות האם למסה של מאמרים אלה הייתה השפעה על הכרעת הדין? האם הם השפיעו על הסכמת מערכת המשפט להחתים את קם על עסקת טיעון? האם הם סייעו בטיהור שמו של בלאו? ובעיקר, האם הם השיגו את מטרתם והצילו את עיתון הארץ?

כמו שאנו שומעים היום, בהודעה מטעם פרקליטות מחוז ת"א (פלילי), שנמסרה לבאי-כוחו של בלאו, נאמר כי לאחר שנבחנו בכובד ראש טענותיהם במסגרת השימוע שנערך בפני היועץ המשפטי לממשלה, החליט היועץ המשפטי לממשלה לדחות את טיעוניהם.

על פי הודעה זו, יוגש בקרוב כתב אישום נגד בלאו בגין עבירה של החזקת ידיעות סודיות על ידי מי שאינו מוסמך לכך (מבלי כוונה לפגוע בביטחון המדינה), עפ"י סעיף 113 (ג) לחוק העונשין. "יודגש" נמסר בהודעת משרד המשפטים "כי מיוחסת למר בלאו עבירה שמהותה היא החזקת ידיעות סודיות ע"י מי שאינו מוסמך לכך, למרות שכותרת סעיף האישום הינה "ריגול חמור", אך כאמור, לא מיוחסת למר בלאו עבירת "ריגול" במשמעותה המקובלת. הכרעה זו של היועץ המשפטי לממשלה התקבלה לאחר שהובאו בחשבון כלל השיקולים הרלבנטיים, ובהם הצורך לנקוט ריסון במדיניות האכיפה, על מנת לשמר את דמותה של העיתונות בישראל כעיתונות חופשית הממלאת את תפקידה כערובה חיונית לזכות הציבור לדעת"

בהודעה נמסר, כי חוות הדעת משותפת לכל הגורמים המקצועיים שעסקו בפרשה: הפרקליטות, השב"כ ומשטרת ישראל. "פוטנציאל הנזק בהחזקתם הבלתי מאובטחת של המסמכים, כעולה מחוות דעת מקצועיות של גורמים מוסמכים שאף הוצגו במשפטה של ענת קם, היה עצום. חשיפתם, או הגעתם האפשרית של המסמכים לידי גורמים עוינים הייתה גורמת נזק לביטחון המדינה ומסכנת את חייהם של חיילי צה"ל. תוכן המסמכים כלל תוכניות שונות למבצעים צבאיים, סיכומי דיונים שונים בצה"ל, פריסת כוחות צה"ל כולל סדר כוחות הצבא, סיכומי תחקירים בצה"ל, הערכות מצב של צה"ל, יעדים שונים של צה"ל וכדומה. מסמכים אלו הוחזקו בידי בלאו במחשבו הנייד האישי ובמקומות פזורים אחרים שבחר, ללא כל אמצעי בקרה או אבטחה. היועץ המשפטי לממשלה הגיע לכלל דעה, כי בין החזקתם של מסמכים מבצעיים אלה, בודאי שבהיקף ובכמות שבה מדובר ובהתחשב במהותם, לבין 'איסוף עיתונאי למטרות פרסום בתום לב' – אין דבר וחצי דבר".

כזכור, התפוצצה הפרשה לאחר שבלאו פרסם בעיתון הארץ כתבות שהצביעו על כך שהוא מחזיק במסמכים מסווגים. השב"כ תבע מבלאו להחזיר את כל המסמכים המסווגים שברשותו. עם החזרת המסמכים, הוסכם עימו כי תובטח חסינות מלאה מפני נקיטת הליכים בנוגע למסמכים שימסור, לרבות הבטחה כי לא ייחקר כחשוד ולא יישאל אודות מקורותיו. כן סוכם, כי המסמכים לא ישמשו כראיה בהליך פלילי נגד מי שהדליף אותם, ככל שיאותר.

במשרד המשפטים מבהירים, כי הסכמה זו גובשה על רקע הרצון "לגלות רגישות למלאכתו העיתונאית של בלאו, ולאזן את הדברים כנדרש אל מול הסיכון הטמון בהחזקת חומרים צבאיים סודיים שלא כדין, באופן לא מאובטח, בידי גורם אזרחי שלא הוסמך לכך. כמו כן סוכם, כי מחשבו האישי של בלאו , בו נמצאו לדבריו המסמכים, יושמד, ותחת זאת תממן המדינה עבורו רכישת מחשב אישי חדש". לאחר חתימת ההסכם, החזיר, כאמור, בלאו כחמישים מסמכים בלבד. המחשב הושמד כמוסכם והמדינה העבירה לבלאו תשלום לרכישת מחשב חדש.

רק לאחר מספר חודשים התברר גודל הפיאסקו לאחר שנחשפה זהותה של ענת קם, אזי התברר גם היקף גניבת המסמכים והעובדה שבלאו קיבל מידיה כ-1,800 מסמכים.

במשרד המשפטים רואים במעשהו של בלאו הפרה בוטה של ההסכם שנחתם עמו, מה גם שהוא שמר לעצמו עותקים מאותם חמישים מסמכים שמסר לשב"כ. במשך חודשים של שהותו באנגליה, לא התייצב בלאו לחקירה, אך החזיר, באמצעות באי כוחו, חלק מהמסמכים.

בהסכם נוסף שנחתם עם בלאו הוא הבטיח להחזיר את יתר המסמכים. "התחייבות המדינה הפעם לא כללה התחייבות שלא להעמיד את בלאו לדין. רק בעקבות החתימה על הסכם נוסף זה, שב לבסוף בלאו לישראל ביום 24/10/10 , ובעקבות כך גם השיב לרשויות המוסמכות במדינה את המסמכים המסווגים שהיו ברשותו במשך שנתיים לערך".

 

3 Comments

  1. ישער
    3 ביוני 2012 @ 12:19

    לדעתי- עצוב ככול שזה יהיה ,עיתון הארץ ובלאו הכריחו את המערכת המשפטית להגיש נגדם תביעה .
    שהרי אם היו מתעלמים , היה בזה איתות לכול זב חוטם לגנוב מסמכים מהצבא , מבתי המשפט, בתי החולים
    מס הכנסה וכו' ולהעביר המסמכים לעיתונאים (עם בתשלום , או מאינטרס) , שהרי המסר היה
    לפי תקדים "בלאו- הארץ", שיש להם חסינות .
    רק בגלל החשש לזילות זליגת המידע , חשוב להעמידם לדין.
    הארץ ובלאו הביאו את זה על עצמם ללא קשר לעבודה עיתונאית , חסיון המקורות וכול שאר הירקות
    ודברי הסרק על דיקטטורה ודמוקרטיה .

  2. אורה עריף כץ
    31 במאי 2012 @ 19:39

    עודד, בימים האחרונים אנו מרבים לשמוע דברים על קידוש חופש העיתונות, שאני חלק ממנה. הבאתי במאמר הזה ציטוטים מתוך עיתון הארץ, שמלמדים איך העיתון הזה נאבק, באמצעות כל תותחיו, כדי לתת צידוק לפרסומים ממסמכים סודיים וגנובים. אורי בלאו שיקר ביודעין והמשיך להחזיק בידיו כמעט אלפיים מסמכים גנובים וזה נורא פופולארי להצדיק את מעשיו, כי הוא עיתונאי, שאהיד של חופש העיתונות. האם זה אומר שלעיתונאי מותר הכל? לדעתי לא.

  3. עודד
    31 במאי 2012 @ 18:23

    האם הגברת אורה עריף כץ עובדת עבור דובר צה"ל או עבור דובר השב"כ?
    אורי בלאו נענש כי הוא כתב דברים לא יפים על מערכת הביטחון. למשל על מערכת השוחד סביב הועדה הקובעת מה מותר ומה אסור להכניס לעזה.
    עודד

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן