מאיפה אתחיל לכתוב לכם על הנושא הזה?

מהמקרה של אחי, אורי ז"ל, שהתאבד במהלך שירותו הצבאי באוגוסט 1994?

מהנתונים שבדק אותם הבלוגר אישתון בפוסט "גיבורים נולדים במותם"  לגבי החיילים שמתו במהלך השנה האחרונה, נתונים המצביעים על 63 חיילים שסיבת מותם "לא ידועה" וחמישה שרשמית התאבדו, מתוך סך הכל 126 חללים?

אולי אתחיל מהסרט שאני מביימת בימים אלו על המקרה של אחי, על הבלבול הרב שיצר דו"ח מצ"ח עם נתונים לא ברורים שהם נתנו לנו, והתחושה החמורה שאנחנו – משפחה שבורה ומפורקת גם ככה – האשמים במותו, ולא הקב"נית שרק "התרשלה רשלנות סבירה" כשחודש לאחר שאחי אמר לה שהוא ניסה להתאבד, אישרה שהוא כשיר לצאת הביתה עם נשק. וגם לא המפקד הישיר שלו שידע וראה היטב מה מצבו של אחי, בעל פרופיל 64 נפשי.

עבדתי על הסרט במהלך השנה האחרונה, ומהתחושה של האשמה העצמית התחיל להתגבש תהליך של כעס עצום על המערכת. הפכתי לפעילה חברתית במאבק שהחל בקיץ שעבר, באופן שנראה לא קשור לכעס על המערכת הצבאית, אבל הבנתי עד כמה הכל קשור.

האצבע המאשימה תמיד מופנית כלפי החלשים ביותר

הבנתי עד כמה חוסר היכולת של המערכת לטפל בבעיה כל כך חמורה במשך כל כך הרבה שנים קשור קשר ערכי הדוק למצב שבו המדינה כולה נמצאת: התחושה שאין צדק אמיתי, שכולם מכסת"חים את כולם, שהאצבע המאשימה תמיד מופנית כלפי החלשים ביותר, בזמן שהחזקים יכולים ליהנות מהספק ואפילו לשלוט בחיינו ככל שירצו. ואנחנו ממשיכים לתת בהם אמון ולהתגייס בשעת פקודה, כמו חיילים ממושמעים. גם כשהבעיות הכי עמוקות של החברה שלנו עדיין נותרות ללא פתרון.

מההבנה הזו, לאחר העבודה על הסרט ולאור השתתפותי במאבק החברתי, התחלתי להרים את המאבק למניעת התאבדויות נוספות בצה"ל. מובן לי שהנסיבות מדוע כל חייל מתאבד שונות בתכלית, ועדיין יש הרבה מקרים שחוזרים על עצמם ושניתן לפחות לקיים הסברה בנושא למפקדים ולקב"נים.

מובן לי שגם הנסיבות הדומות מאוד בין החיילים המתאבדים הן כאלה שיכולות לנבוע מהבעיות הכי עמוקות של החברה שלנו – הבעיות בתחום הרווחה, בתחום החינוך, בתחום הערבות ההדדית, והבעיה שהיא פיל ורוד בחדר שכמעט ואסור לדבר עליו: המיליטריזם, שהוא ערך כל כך עליון בחברה שלנו עד שאנחנו מאפשרים לו לרמוס גם את הנשמות היותר עדינות שמסתובבות בינינו ונדרשות לשרת בצבא שלא רואה בהן יותר מכלי נשק. או כמו שקוראים לרשימת חיילים בצבא, "נכס לאומי".

לצערי, גם מובן לי המשפט שנאמר לי על ידי משפחתי גם בהקשר של המאבק החברתי וגם בהקשר הזה – "זה להילחם בטחנות רוח, כמו דון קישוט". מה הסיכוי שאני, אזרחית מן השורה, אוכל לעשות שינוי כל כך דרמטי באחת המערכות הכי חזקות שכמעט ואסור לומר עליהן משהו ביקורתי, כי ישר יחשבו עליי שאני עוכרת ישראל?

ועם כל זה, הקמתי השבוע את העמוד הרשמי למאבק החיילים המתאבדים, בתקווה שהעמוד יצליח להגיע, דרך כל המצטרפים אליו, גם למשפחות שכולות נוספות ששכלו את יקיריהן בדרך נוראה זו,  ואולי ירצו להצטרף אליי בקריאה להקים גוף חיצוני לצה"ל שיטפל בנושא ההתאבדויות בצה"ל ובכל  מקרה להעלות יחד איתי את הנושא החשוב הזה לסדר היום.

בינתיים הפעולה הראשונה שעשיתי בנושא היה לפנות לח"כ דב חנין, שהביע נכונות לסייע בנושא הזה. בכוונתי לפנות לחברי כנסת נוספים, למבקר המדינה ולעמותות המטפלות כיום בנושא ההתאבדויות בצה"ל ובאופן כללי.

גם לכם יש משהו על הלב? שתפו אותנו