אומרים לי שאלו ספרים ששרדו את מבחן הזמן, ששינו תרבויות, שהעלו על הכתב רעיונות שמתעלות מעל המרחבים המוחשיים, הגיאוגרפיים. יצירות שלמרות שעברו אלפי שנים, הן לא מאבדות מהרלוונטיות שלהן. מפלצות מיתיות שמימדיהן כה אדירות, עד שנדמה, שכל יצירה שנכתבה אחריתן – נכתבה בצילן. יש אפילו פריזמות שטוענות שלא נכתבו ולא ייכתבו עוד ספרים כמו האיליאדה.

לכן כשיצא התרגום החדש של אברהם ארואטי לאיליאדה, יצאתי למסע אישי, להבין לעומק על מה בדיוק המהומה. להתמודד עם המפלצת ולקרוא עליה תיגר. חרב הכתיבה שלופה בידיי.

לא אחסוך מכם את הגודל מימדיה, ואציג את הדברים בריש-גלי. המפלצת היא אדירה. היא משרעת על פני מאות עמודים שנכתבו בשורות שיריות קצובות. בריתמוס קבוע וחזרתי של משקל וחרוז. תחילה, היה נדמה לי, שהקרב אבוד מראש. שסטודנטית לספרות לא תוכל  לעמוד לעולם על עומק הטקסט, הוא אינו מיועד כלל לאדם הפשוט ואולי מדובר בטקסט שרק מלומדים יכולים להתמודד עימו ולהתחקות אחר צעדיו. אך גיליתי, שהשורות השיריות הן רק "העקב" של אכילס. שבלעדיו אין הוא מי שהוא. לאט לאט, בצעדים נקטנים במיוחד, כף רגלי דרסה בצעדי אכילס, הלכה יחד עמו, בעייפותו, בתשוקתו, בדרך שבו הוא בוחר להתמודד עם המוות, אבל יותר מהכל, גילתי שהאיליאדה הוא סיפור על כעס.

אכילס רוגז. הוא קוצף. אבל מה שמורגש שמבעבע מתחת ל"כעסים הקטנים" הוא החרון האמיתי, העמוק, השורשי, הקמאי. הכעס שנמצא בבסיס המהות של אכילס. כעס על המנהיגים וכעס על העם. כעס על השלום וכעס על המלחמה. כעס על החיים וכעס על המוות. האם יש ספר יותר עדכני ורלוונטי על החיים בימים האלו ובזמן הזה? סיפור על מלחמה אינסופית. סיפור על חייל אחד שמכריע לבדו את המערכה, אבל לא בשם המנהיג אלא בשם הכאב העצום והפרטי שלו. האם יש ספר שמהדהד יותר את קולו מטרויה של השנה ה-9 ועד לתל-אביב של שנת 2012?

אם כך, המלומדים והנבונים- הם צדקו. לא נכתב ולא ייכתב ספר כמו האיליאדה
וקשה לחשוב על זמן ומקום יותר רלוונטיים, מאשר תל אביב של השנה, לקרוא את הספר הנפלא הזה. על האגדה, ועל האיש. אפילו שלפעמים קשה להתעלם מהעקב שבצדו.

איליאדה/ מאת הומרוס, תרגום חדש על ידי אברהם ארואטי, הוצאת מאגנס 2012

לדף הספר באתר הוצאת מאגנס – http://www.magnespress.co.il/website/index.asp?id=3663