Skip to content

הכללים השתנו, העיתונות נרמסת והדמוקרטיה הישראלית נדרסת

המדינה השתנתה ודמה של העיתונות הותר. אורי בלאו משלם היום את המחיר שכולנו נשלם בריבית גבוהה כבר בעתיד הקרוב מאוד
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

אורי בלאו ודאי מצטער. הוא בטח מתחרט על הרגע שהחליט להיות עיתונאי חוקר בעיתון הארץ, ובמיוחד על הרגע שהחליט לפרסם ידיעה מביכה וחמורה על כך שבצה"ל, בפיקוד מרכז, מנסים להתחמק מיישום מלא של החלטות בג"צ בנושאי החיסולים.

עדיף היה לו לבחור קריירה אחרת, אולי בתחום סיקור אחר, אולי בעיתון אחר, עדיף בכלל בטלוויזיה. ובכלל, למה עיתונות? לאן זה מוביל אותו? עדיף לעבוד בהיי-טק. שם יש פחות סיכוי להסתכסך עם השב"כ, עם רשויות הצבא, ועם הפרקליטות שמיישרת קו עם רשויות הביטחון, ועם הרוח הגבית מהממשלה.

לזאב שיף, או ליואל מרקוס, זה לא היה קורה. אבל הם עבדו בתקופה אחרת. בימים שבהם היה כבוד לכללי המשחק, לעבודה עיתונאית והכרה בחשיבותה לדמוקרטיה הישראלית. ימים שגם עיתון הארץ, שתמיד נחשב שמאלני, הוכר על ידי הרשויות כבמה חשובה לדיון ציבורי המשרת את הדמוקרטיה הישראלית ואת חוסנה הלאומי. היום דמו של הארץ מותר.

העמדה לדין של עיתונאי חוקר בעיתון הארץ על החזקת מסמכים סודיים היא עדות עגומה למצבה של העיתונות, במיוחד עיתונות ביקורתית כלפי השלטון והצבא, ועל התזוזה בערכיה של המדינה, עוד צעד בדרך לחיסולה של הדמוקרטיה הישראלית.

העיתונות בישראל נמצאת היום באחד מרגעי השפל הגדולים ביותר שלה

עיתונות חופשית וביקורתית, עיתונות חוקרת ובועטת, ובמיוחד בתחום הצבאי, המדיני, היא נייר הלקמוס הברור ביותר לחוסנה של דמוקרטיה. בישראל, סומנה העיתונות החופשית כאויב השלטון, ואנו נמצאים בעיצומו של תהליך ברור ומסוכן.

כנס החירום של העיתונאים (צילמה: שרית פרקול)
כנס החירום של העיתונאים, נובמבר 2011. המצב רק מידרדר (צילמה: שרית פרקול)

העיתונות בישראל נמצאת היום באחד מרגעי השפל הגדולים ביותר שלה, אולי מאז מחדל יום הכיפורים. החולשה היא כלכלית, מבנית, וגם ערכית. האתיקה הנמוכה של רבים מכלי התקשורת ושל העיתונאים, הופכים אותם למטרה קלה לביקורת ארסית מצד פוליטיקאים רבים, המזהים את הכעס הציבורי על התנהלותה. בהעדר גב ציבורי רחב, קיימת ירידה חריפה באמון הציבור בתקשורת. באווירה כזו, אפשר להציע להגדיל את הפיצוי בלשון הרע ל 300,000 שקל, או אפילו למיליון שקל, וגם להעמיד לדין עיתונאי שהעז לנסות לשמור על מקורותיו החסויים, ועל מידע חסוי שהועבר לידיו בתוקף תפקידו העיתונאי.

בלאו שמר על כללי המשחק הישנים, פרסם רק לפי הוראות הצנזורה. הוא אפילו לא העביר מידע, כמקובל, לעיתונים בחו"ל, ולא העביר אותו לאינטרנט. להפך, הוא פעל באופן קלאסי, על מנת לשמור על המידע אצלו, לנסח ממנו תובנות וידיעות שחשובות לזכות הציבור לדעת, ולפעול על פי הנחיות של עורכיו, ושל הצנזורה הצבאית. אבל כללי המשחק השתנו, ומי שמשנה אותם נמצא היום בעמדת כוח שמאפשרת לו ללחוץ עוד. אנחנו איבדנו את הבלמים, וטסים במהירות של 150 קמ"ש, לעבר התרסקות.

העמדה לדין של עיתונאי על עבודה עיתונאית היא בניגוד למסר העולה באופן ברור מהחלטות בג"ץ, במיוחד בהחלטה האחרונה בפרשת אילנה דיין וסרן ר'. אבל היום גם בג"ץ הוא לא מה שהיה פעם. חולשתה של העיתונות היא גם חולשתו של בג"צ. ואולי אין זה מקרה שהפרסום של בלאו נגע ישירות בכך: בשאיפה של מערכת הביטחון לפעול שלא לפי הנחיות בג"צ בנושא החיסולים. כן, אז כמו היום, מחפשים את הדרך לעקוף את החלטות בג"צ. כמה קל היה לעשות זאת בלי התקשורת שמפריעה.

פאנל מצב התקשורת (צילמה: שרית פרקול)
פאנל תקשורת בקונגרס החברתי הראשון, קיץ 2011. חיים יבין, גיא רולניק, מרב מיכאלי, אילנה דיין, שוקי טאוסיג (צילמה: שרית פרקול)

נכון, העמדה לדין של אורי בלאו, היא עוד צעד לקראת היום שלא יהיה מי שיבקר וימחה, כאשר המדינה תתעלם במפגיע מעוד החלטה שמאלנית של הבג"צ. בהצלחה, לדפנה ברק ארז ולאורי שהם השופטים החדשים שנכנסים היום לכהונה בעליון. נותר רק לאחל להם, שלא כמו אורי בלאו, שלא יצטערו על הבחירה המקצועית שעשו.

1 Comment

  1. ישער
    3 ביוני 2012 @ 10:31

    בלאו ועיתון הארץ החזירו כמה עשרות מסמכים במקום האלפיים שהבטיחו להחזיר.
    פשוט שיקרו ורימו . זה הכול והם צריכים לשלם.
    הבעיה היום היא כמות המסמכים שאפשר לקבל ואפילו העיתונאי לא מסוגל לדעת איזה חומר
    יש לו ביד ואיזה נזק יכול להיגרם.
    הבעיה החמורה יותר היא יכולת הזליגה של המידע מהעיתונאי לגורמים עוינים. גם ללא רצונו.
    אגב, לכול הגורמים המודיעניים בעולם יש מחלקות שם אוספים מידע גלוי המתפרסם בעיתונים ובאינטרנט.
    גם "רמיזות"של עיתונאים בנושאים רבים מתקבלות בברכה במחלקות איסוף מידע גלוי.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן