ההחלטה להעמיד לדין עיתונאי חוקר באשמת ריגול חמור היא דגל שחור על חופש העיתונות וקריאת תיגר על הדמוקרטיה. כל עיתונאי חוקר משתמש בחומרים שהגיעו לידיו באמצעות הדלפות ובשימוש במקורות. המערכת סגרה חשבון עם העיתונאי שהשפיל אותה, העיתון נטש את אלה ששירתו אותו 

מאת טובי פולק

החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה, עו"ד יהודה וינשטיין, להגיש כתב אישום נגד עיתונאי הארץ אורי בלאו, נפלה – ממש במקרה – בתפר שבין החלטתו של אותו יועץ לסגור את התיק נגד כותבי ומסכימי ספר המופת "תורת המלך", לבין ההחלטה של ממלא מקומו להעמיד לדין את אשתו שלו (של היועץ) על העסקה בלתי חוקית של עובד זר לא חוקי (בתוך ביתו שלו), לבין הסחבת הבלתי נסבלת בתיקי ליברמן, לבין סחיבת הרגליים בפרשת אשכנזי-ברק-הרפז ומה לא. היועץ המשפטי וינשטיין הוא, לכל הדעות, פרקליט וסנגור מוכשר, עתיר ניסיון ורב קבלות; מעניין לשער מה היה אומר הסנגור וינשטיין על החלטתו של היועץ וינשטיין להגיש נגד עיתונאי – עיתונאי! – כתב אישום בגין "ריגול חמור".

אבל הסיפור של ענת קם ואורי בלאו הוא ממש לא סיפור פלילי. הוא סיפור של חברה, צבא, של בגידה ונקמה, של עלבון וחשבון. ענת קם גנבה מסמכים מסווגים, נתפסה, נשפטה ונענשה. במאמר מוסגר:  בשנות האלפיים ראוי גם לדון בשאלה מי קובע, ועל סמך מה נקבע, ומה הם הקריטריונים לקביעה האבסולוטית שמסמכים כאלה הם מסווגים ביותר, ואחרים הם בלמ"ס לכל דבר, סתם סמרטוטי נייר שיכולים להישאר בערימות הזבל בכל פעם שבסיס צבאי עובר דירה. את רמת הדיון, אופי קבלת ההחלטות ושיקול דעתם של הממונים אנחנו יכולים לראות בבהירות מפחידה בפרשת הרפז למשל. אבל כאמור, זה נושא לדיון נפרד.

הדלפה היא כלי חיוני בעבודה העיתונאית. כלי הכרחי

אז חיילת סדירה, אולי פיקחית ואולי גם טמבלית, גנבה הררי מסמכים, שממש לא ברור אם רובם המכריע באמת  סודיים; היא חשבה שתהיה עיתונאית אמיצה, סוג של פוליצר מודל שנות האלפיים, אולי סתם רצתה להתפרסם, ואולי – אפשר לתת לה שני גרם של קרדיט – חשבה באמת ובתמים שהיא נחשפה למעשים בלתי חוקיים בעליל, להתנהגות של בעלי תפקידים שדגל שחור משחור מטיל עליה צל כבד, ואולי עשתה מעשה אמיץ. אפילו הרואי. לפחות כך האמינה. אבל נניח שיש חוקים, והיא עברה על החוקים, היא נבגדה, נתפסה, נשפטה ונשלחה לכלא. את הסיפור שלה הבנו.

אבל סיפורו של העיתונאי, ושל העיתון, הוא סיפור שונה לגמרי. אורי בלאו טעה הרבה מאוד בהתנהלות שלו בפרשה הזאת, אבל הוא לא ראוי להישפט על ריגול חמור. יותר מזה: אורי בלאו טעה בכל מה שעשה אחרי שקיבל את החומרים מענת קם, אחרי שמיין את המסמכים שאליהם נחשף, אחרי שהעביר את מה שמצא ראוי לפרסום לשיפוט הצנזורה הצבאית, אחרי שקיבל (הוא ועיתונו) אישור ממלכתי לפרסם את החומרים האלה; והם אכן ראו אור. ע"פ החוק והכללים. באישור ובסמכות. העובדה שאלוף פיקוד וקצינים בכירים שמזלזלים בהחלטות מחייבות של בג"ץ ועושים כרצונם, בידיעה ברורה שהם עוברים (לכאורה) על החוק – התקשורת חייבת לחשוף את קלונם. עד לרגע זה, העיתונאי אורי בלאו עשה את עבודתו העיתונאית כפי שהוא מחויב לעשות.

שיהיה ברור: אורי בלאו לא פרץ ללשכה של אלוף הפיקוד, לא פרץ למחשבים השמורים, אפילו לא נבר בזבל המשרדי. הוא קיבל חומרים ממדליף. ממדליפה. הוא קיבל חומרים שכל מי שאי פעם עסק בעיתונות חוקרת, עיתונות לעומתית, עיתונות שנאמנה לחופש העיתונות, לזכות הציבור לדעת, לזכויות הבסיסיות של חברה דמוקרטית – נחשף אליהם. מנהלים בכירים שמועלים – החומר עליהם מגיע מהדלפה; שרים שהולכים לכלא על גניבה – מישהו הדליף את החומר המרשיע; וכך קציני צבא בכירים, קציני משטרה, שרים, חברי כנסת, מנהלים, בעלי עניין. חברות ענק וקונצרנים דורסניים. הדרך היחידה לבלום את הכוח המשחית והמושחת של בעלי הכוח הזה היא להגיע לחומרים שחושפים את ערוותם לעיני כל.

ההדלפה, ההלשנה, העברת החומרים, הברחת המסמכים, ההקלטות, העדויות – כל אלה הם לחם חוקה של העיתונות. בלעדיהן אין עיתונות. אין תקשורת. אין דמוקרטיה. בלי החומרים שנגנבו בווטרגייט, ניקסון לא היה נתפס לעולם; בלי המסמכים המרשיעים דרעי לא היה הולך לכלא, הירשזון לא היה מורשע בגניבה, בניזרי לא היה יושב במעשיהו. מצד אחד דורשים מהעיתונאים להביא הוכחות, לעמוד מאחורי "אמת דיברתי", להציג את האקדח המעשן – מצד שני שופטים אותם על "ריגול חמור". לא העיתונאי גנב את המסמכים, הוא רק פרסם אותם, אחרי שעברו צנזורה. בלהט הריגול וסיפורי השושו  למיניהם, כל עקרונות הבסיס האלה נשחקו ונדחקו מהדיון.

המערכת שלו והמערכת שמולו השאירו אותו חשוף על המקלדת

אבל אחרי שנגמר הסיפור העיתונאי, אורי בלאו נפל לבור הטיפשות והרשלנות שהוא כרה לעצמו יחד עם העיתון שבו הוא עובד: הוא תקע אצבע בעינו של השלטון. הוא ברח, הוא סירב לחזור, הוא (ועיתונו) התחייב לסיכום מסוים בנוגע לחומרים שהיו ברשותו, וכנראה לא עמד בסיכום הזה. הוא הוציא את המערכת מדעתה. הוא לא שיחק את המשחק שלה. הוא עיצבן אותה. עד כדי טירוף.

שיהיה ברור: אורי בלאו לא יעמוד לדין על "ריגול חמור", אלא על "עלבון חמור". על עצבים. על קריזה. על זה שהוא, באיוולתו, לא שיחק את המשחק וחשב שהוא יכול לנצח את המערכת.

אבל שיהיה עוד משהו ברור: אורי בלאו הוא ילד גדול והיה צריך – היה חייב – להבין שזה משחק שהוא לא יכול לנצח בו. אבל יותר מאורי בלאו, מי שהיה חייב להבין את זה היה עמוס שוקן. המו"ל שלו. הוא והעורך הראשי והאחראי על הארץ, וראש מערכת החדשות דאז; אבל בעיקר המו"ל. אז נכון, עמוס שוקן ועיתון הארץ סייעו לאורי בלאו, החזיקו אותו במשך חודשים ארוכים בחו"ל, מימנו את המאבק המשפטי שלו; אבל הם לא לקחו אחריות. הם לא עומדים לדין. רק הוא.

ומה שהכי נורא בהתנהגות של עיתון הארץ, בעליו, המו"ל שלו והעורכים הבכירים שלו, זה שממש לא מדובר בפעם הראשונה. הם הפקירו  את החיילת ענת קם (שהיתה המקור של בלאו), בדיוק כפי שהפקירו לפני כמה שנים את עו"ד ליאורה גלאט-ברקוביץ" (שהיתה המקור של ברוך קרא פרשת סיריל קרן ומשפחת שרון), שגם היא הועמדה לדין והורשעה אחרי שהדליפה לעיתון; היא איבדה את הקריירה שלה, אבל להם זה ממש לא הזיז. המו"ל של הארץ גם לא טרח לשפות ולסייע לכותבים בכירים שלו, לפני די הרבה שנים, שעורך בכיר אחר תבע מהם דיבה; הוא תבע וזכה – הם נאלצו לשלם לו מכיסם. המו"ל שלהם לא היה שם בשבילם.

יותר מפשע, יותר ממשפט, בוודאי שיותר מצדק – יש כאן בעיקר נקמנות

אין יותר מדי צדיקים בפרשת ענת קם / אורי בלאו / הארץ; יש בו נאיביות, התנשאות, טיפשות, עלבון, ובעיקר – נקמנות. מה שיש בוודאות זה יועץ משפטי שבורח מההחלטות הכי פשוטות, וכלל לא מגיע להחלטות הקשות באמת; הוא מאפשר כרסום נורא בחופש המידע, בעצמאות העיתונות ובזכות הציבור לדעת; ויותר מהכל – הפרשה הזאת מסמנת את המשך נסיגתה של מדינת ישראל ממעמד של דמוקרטיה אמיתית, בעלת עיתונות חופשית וחזקה, למעמד מפקפק ומסוכן של מדינה נקמנית, מסוגרת, רוויית שנאה ועמוסה בסודות איומים שלעולם לא ייחשפו.

היועץ המשפטי לממשלה אמור היה להיות התחנה האחרונה, ה"שלט-עצור", הרמזור האדום של שלטון הפחד. של הטרור המחשבתי. תחת זאת, הוא משחרר לחופשי מחרחרי מוות שבעיניהם כל גוי הוא בר מוות, ומעמיד לדין עיתונאי שכל חטאו (או רוב חטאו) הוא שהוא ממש עיצבן את המערכת.

קריאה נוספת:

הכללים השתנו, העיתונות נרמסת והדמוקרטיה הישראלית נדרסת / מאת עו"ד יובל קרניאל