במהלך חצי שנה נכנסתי לכרטיס הווירטואלי שלה, רק כדי לראות את התמונה שלה, מבלי לכתוב לה כלום. רציתי רק שהיא תדע שאני מסתכל. כמו אותו בחור ביישן באוטובוס שכל בוקר פוגש את נערת חלומותיו עם שיער רטוב, בדרך לעבודה, כולה חיוך ואושר של בוקר, ולא אומר מילה, רק מסתכל ומחייך

מאת ישראל קליוסטרו

אני בכלל כמעט נכנעתי, כמעט נשברתי, כמעט ויתרתי על מה שהאמנתי בו , בכל ליבי, כל חיי. נדמה היה שאין טעם לחפש שוב, להבין שזה בעצם לרדוף אחרי הזנב, שאין כזה דבר אהבה, שזאת פנטזיה ילדותית, ש"היא" בכלל עוד לא נולדה. קיבלתי החלטה רציונלית לוותר, ואז לפי הזן בודהיזם, אני אמור לזכות בזה, או לזכות בה.

ויתרתי לעצמי, החלטתי רשמית "לחגוג" רשמית, להימנע מקשר אחד בודד, לנסות ולהכיר מסביבי כמה שיותר, מבלי להבטיח כלום, אפילו לא לעצמי. "אכול ושתה, כי מחר נמות".

לרגעים נדמה היה שזה עובד. אספתי חיוכים, התקרבתי אליהן לאט, השתמשתי בכל הניסיון הנרכש, בכל הקסם האישי, וזה עבד, כמו כישוף…. אבל אז ברחתי, מבוהל. זה הרי לא אני. אני לא באמת יכול לחבק סתם ככה, ועוד יותר מאשה אחת.

הבנתי שאני מונוגמיסט מוחלט, הבנתי לעומק שאצטרך לוותר על החלום ההולל, זה שכובש ונהנה מהכלום, מההנאה עצמה והכיבוש. יש דברים בחיים שלא אחווה כנראה לעולם. איזה מזל.

דמיינתי אותה מתעוררת על הבוקר, יוצאת אל העולם עם חיוך גדול

במהלך חצי שנה נכנסתי לכרטיס הווירטואלי שלה, רק כדי לראות את התמונה שלה, מבלי לכתוב לה כלום. רציתי רק שהיא תדע שאני מסתכל. כמו אותו בחור ביישן באוטובוס שכל בוקר פוגש את נערת חלומותיו עם שיער רטוב, בדרך לעבודה, כולה חיוך ואושר של בוקר, ולא אומר מילה, רק מסתכל ומחייך.

ככה ראיתי אותה מבעד למסך, דמיינתי אותה מתעוררת על הבוקר, יוצאת אל העולם עם חיוך גדול. הרגשתי שהיא יודעת שאני מסתכל, זה שימח אותי, בתור התחלה. העיניים שלה משכו את מבטי, הפנטו אותי בכל פעם שהסתכלתי עמוק לתוך המסך. עיניים ירוקות וקסומות. אחר כך, אחרי שעברו כבר כמה חודשים של הצצה יומיומית לתוך המסך, העזתי לכתוב לה, לשאול אותה, איך זה ייתכן שהיא כאן בשדה הווירטואלי, בו כל אחד מנסה להציג את חוכמתו, יופיו או שאר מרכולתו, והיא רק יפה ושותקת? היא ענתה לי שכשיהיה לה מה להגיד, היא תגיד.

היה לי ברור שיש לה מה להגיד, עם החיוך הכי מקסים, הכי בבירור, ככה ישיר פתוח וגלוי, בדיוק כמו שאני רוצה, כמו שרציתי כל הזמן .

החיים שלחו אותנו בינתיים לכל מיני מקומות, לפגוש אנשים מקסימים אבל "לא נכונים"

בכל אותה "תקופת ההסתכלות" התרועעתי, חיפשתי, ניסיתי, בדקתי, שאלתי. ידעתי שהיא בטח לא יושבת בודדה עצובה ומחכה רק לי. אחר כך יסתבר שזה נכון. החיים שלחו אותנו בינתיים לכל מיני מקומות, לפגוש אנשים מקסימים אבל "לא נכונים". גם היא גם אני המשכנו לחפש. רק אחר כך נדע שחיפשנו זה את זה.

פתאום היא כתבה לי והציעה שנדבר בטלפון, הזהירה אותי שהיא כבר התאהבה בקול בטלפון. חייכתי, טלפון זה מקום שאני מרגיש בו נוח להפליא. אחרי שעתיים של שיחה מחויכת שאלתי אותה איפה היא אוכלת ארוחת ערב. באותו ערב. גילינו שלמרות שהמרחק בין הבתים שלנו הוא כשמונה ק"מ, יש רק רמזור אחד באמצע.

היא באה מהר, בלי היסוס. ליתר ביטחון הודיעה לחברה שהיא הולכת לבית של גבר זר. לרוע מזלה של החברה, היא שכחה את הנייד באוטו מרוב התרגשות, וכשגילינו את זה החברה כבר היתה ממש קרוב, יחד עם כל כוחות הביטחון.

כבר קראו לי רומנטיקן חסר תקנה, חברים קרובים הציעו שפשוט יעשו עלי סרט, הציניקנים הציעו סדרה שלמה. אני מודה, היה רגע שאפילו נמאסתי על עצמי, נמאס להמשיך להאמין ש"זה" אפשרי, שיש אי שם מישהי שתוכל להכיל אותי, לקבל את מה שאני מביא איתי, באהבה גדולה, שיש מישהי כזאת שארצה לחבק כל רגע, שאוכל להרגיש שהיא צועדת על כדור הארץ, גם אם היא מעבר לאוקיינוס.

כשיש ספק אין ספק. לי אין ספק שזאת היא

זה באמת מסוג הדברים שרק בדיעבד אתה מבין, שאסור להתפשר עליהם, ש" רק כשזה זה אז זה זה", שצריך לשמוע קליק ברור, יותר ברור מאשר חגורת הבטיחות באוטו. או כפי שנהוג לומר: כשיש ספק אין ספק. לי אין ספק שזאת היא.

אפילו אמרתי לה את זה כמה פעמים בחושך, קרוב לאוזן, "זאת את". היא נאחזה בי כל כך חזק, אי אפשר יותר צמוד, אפילו בזה אין לנו ספק.

החיבוק הזה בבוקר לא מאפשר ניתוק, החום הזה שטמון בנקודות המפגש, המגע הזה, החיוך של ההתעוררות (בדיוק כמו שדמיינתי אותה בעודי בוהה במסך), דיבורי ההבלים של חצי ערות, ההשתטות, הצחוק הבריא שמתחיל את היום. הכי אנחנו אוהבים לדבר על "מפרידול פורטה" – תרופה שנצטרך לבקש בשביל להיות מסוגלים לקום מהמיטה.

היא אומרת שאני גורם לה להיות "היא" במלואה

היא אוהבת ללחוש לי שאת מה שאני אוהב לעשות היא אוהבת שאני עושה, ושאת מה שהיא אוהבת לעשות אני אוהב שהיא עושה. ובגלל שכל אחד יכול לעשות את מה שהוא אוהב, ועוד לשמח את האחר בדיוק בגלל זה, זה כל כך נוגע. או שלפעמים היא אומרת שבדיוק לזה קוראים "להתחבר". היא גם אומרת שאני גורם לה להיות "היא" במלואה, ושבגלל זה בפעם הראשונה בחייה משהו מאיים באמת על האני שלה, אבל זה גם הכי משמח שבעולם, היא מאמינה שתתגבר על הפחד, היא עובדת על זה (חיבקתי אותה, כמובן, והצעתי שברגע שהפחד יבוא פשוט נברח יחד, יד ביד).

בינתיים היא בחרה להתמסר, במלואה. להתמסר זה שיא הנשיות בעיניי. איזו מילה מופלאה, "מתמסרת", ללא ספק מילה שמכילה בתוכה את כל הרכות, הפתיחות, המתיקות, השקט, הפראות, הנשיות וההכלה שיש בעולם.

פעם חשבתי שלהתמסר זה להגיד כן, להתפשט, נו, אתם יודעים. היום אני יודע שלהתמסר זה יותר מאשר כן, להתמסר זה לא רק לעצום את העיניים, להתמסר זאת באמת חוויה רוחנית, למדתי שאפשר לעוף מבלי לזוז מילימטר.

להתמסר זה לתת ולקחת יד ביד, ופשוט ללכת לאיבוד יחד, מבלי לפחד, הכי רחוק גבוה והכי מואר שאפשר.

היא לא רק מביאה את השינוי שכה רציתי, היא השינוי בעצמו.

• קידום אתרים ברשת – האתר של ישראל קליוסטרו