אני לא פוליטיקאי. אף פעם לא הייתי. אף פעם כנראה לא אהיה. העצה הבסיסית שכל פוליטיקאי לומד להקשיב לה היא, שאף אחד לא הצטער אף פעם על מה שהוא לא אמר, וזה נוגד את כל האישיות המלודרמטית שלי. זה כמעט תמיד דופק אותי. בטח במחאה. ככה זה היה כשכתבתי לטרכטנברג להתפטר בניסיון נואש להפריך את הספין של הוועדה, ככה זה היה כשקראתי כמו אידיוט לפקחי עיריית תל אביב לא לשתף פעולה עם מי שמדכא אותם ולא להתנהג כמו קאפואים (איזה אידיוט) ולא לפנות המאהלים, וככה קרה גם אתמול.

הפגנה מאוד קשה הייתה. רגע עצוב מאוד למאבק. הרבה מילים קשות נאמרו על ידי, וברור לי שזה לא משנה שהן נכונות, הן פשוט פוגעות מדי. הפסיכולוגית שלי כבר מזמן התייאשה ממני ומהפתיל הקצר הכמעט טלנובלאי שלי, ואמרה לי – זה טבעי להתרגז, זה טבעי לפעמים להגיד דברים קשים, זה לא מה שמשנה. משנה שכשנרגעים, אז מתנצלים. אחרי שגמרתי לאכול את הסוכריה שקיבלתי ממנה ונרגעתי, הבנתי תמיד שהיא צודקת, ולכן לפני הכל, אני רוצה להתנצל בפני כל מי שנפגע או לא הבין או חשב שמדובר במשהו אישי, קטנוני או זדוני. אז זה לא. וסליחה.

אבל אתמול נזכרתי למה בעצם לא יצאתי מהבית במשך כל כך הרבה שנים. הרי היו אינספור הפגנות ופעולות למען שלל נושאים בעשור האחרון, רובם ראויים לחלוטין לפחות לקורבן הקטן מצידי של להכין שלט, להחליף סוללות במגפון, ולהגיע.

הסיבה שלאט לאט הפסקתי הייתה, שבין אם זאת הייתה הפגנה נגד מלחמת לבנון השנייה, נגד הברוטליות של יחידת עוז כלפי הזרים, נגד האלימות שלא תיאמן של מג"ב בשטחים או בעד מציאה מיידית של פתרונות דיור הולמים למפוני גוש קטיף המוזנחים (כן, גם כזאת הייתה, ולטעמי אחת מהמוצדקות) – בכל הפגנה כזאת השלטים היו כמעט תמיד אותם שלטים, החולצות אותן חולצות וגם האנשים אותם אנשים. בדרך כלל 200-300, כמעט אף פעם לא יותר מ-1,000. אנשים נהדרים, רבים מהם חבריי הטובים, רגישים, חכמים, מוכשרים וצודקים, אוי כמה צודקים, אבל כמעט אף פעם לא חכמים.

כמה כיף להיות רדיקל תל אביבי. הבנות הכי יפות, בתי הקפה הכי שווים, והתחושה הקולקטיבית של קליקת אנדרוג חתרנית – משכרת לפחות כמו העראק במרסנד בימי שישי. חבריי הטובים היו שכנים, או כאן ברחוב פיירברג בתל אביב, בבלעין או ברלין, שהיו תמיד קרובות הרבה יותר משכונת התקווה, באר שבע או  מודיעין.

הבועה הקוסמופוליטית הארטיסטית, רווית הסובלנות והסבלנות, נסדקה בעבורי יום אחד, כשניסיתי לשכנע כמה מחבריי לנסות לשנות קצת את השיח, לפתוח את השורות, לנהל דיאלוג גם עם המתנגדים בלי לכנות אותם באופן אוטומטי פשיסטים. מבטי הזלזול, שהייתי רגיל לראות אותם מופנים כלפי כל האחרים התמקדו  בבת אחת בי. למה? ניסיתי לשאול בתמימות, הרי לא באמת יעזור שנפגין כל פעם אותם אנשים נשכנע אחד את השני שוב ושוב במה שכולנו משוכנעים בו כבר שנים, בואו נפנה לציבור הרחב, בואו ניתן לו קרדיט שהוא לא כזה מטומטם כמו שאתם חושבים, שאולי יש משהו בטענות שלמרות כל הרצון שלנו, למשל בסיום הכיבוש, גם לצד השני יש יד ורגל בהתמשכותו, הרי עזה כבר משוחררת שנים ארוכות ועדיין תושביה בחרו בבחירות דמוקרטיות את החמאס השולל את ישראל, והוא מצידו ממשיך לשגר טילים הממומנים בכסף איראני (שמעוניינת מאוד, דווקא – בהמשך הכיבוש!) ולחטוף חיילים. בואו נצא בפנייה וקמפיין לציבור הרחב, בשפה אחרת, פחות צדקנית ומתלהמת מ'שלום עכשיו'. הרי השיח האינסופי בענייני הכיבוש משרת גם את מפלגות הימין שבשלטון, שיכולות תמיד להסית את דעת הקהל נגד "הסמול" המסתגר. אז אולי לפחות נפסיק להיות מנוכרים?

לא הבנתי את האמת הבסיסית – שבמקרים רבים –  זוהי איננה מחאה פוליטית,
אלא פשוט מועדון חברים

הכרטיס הצהוב שהוצג בפני הבהיר לי כמה הייתי תמים. לא הבנתי את האמת הבסיסית – שבמקרים רבים –  זוהי איננה מחאה פוליטית, אלא פשוט מועדון חברים.  האקסקלוסיביות היא היא הדבר שמושך אליו את אותם מתי-מעט אנשים, הדבר האחרון שהם היו רוצים לראות זה עוד ועוד אנשים, חלקם הגדול ממש ממש לא מגניבים, מצטרפים, מעלים טיעונים, מוהלים את השיח אולי אפילו קצת מפריכים אותו, ואולי, גם מציעים דרך פעולה לא פרפקציוניסטית שהיא לא "הכל או לא כלום", אלא דרך פרגמטית, אמיתית, שמתקנת קודם כל מה שאפשר, בתהליך ארוך, מייגע, של עבודה שחורה ואפורה, יומיומית, של מאבק אמיתי על דעת הקהל, של הפרכה סבלנית ושיטתית של הספינים, של ניתוק מדיניות ההפרד ומשול הממשלתית שגרמה לבאר-שבעים לראות בי אליטה מפא"יניקית, למרות שאני מגיע בסך הכל מבית עני בראשל"צ, בן למורה ברמלה ואבא סוכן ביטוח פושט רגל שלא קרוב לשום צלחת.

אבל עבודה אפורה, יומיומית, והעיקר – סבלנית, חומלת ובגובה העיניים, איננה מגניבה. אי אפשר לעשות אותה בבאצ'ו, בנחמה וחצי או בתחתית. צריך ממש לכתת רגליים, להסתובב בארץ, ולהגיע גם למקומות כמו שכונת התקווה, לא רק בהפגנה למען הפליטים.

לא מגניב לדבר עם ליכודניקים בג'סי כהן, עם ש"סניקים בחולון, עם עולים חדשים ומפוחדים באשדוד או באשקלון. וזה לא שהם היחידים, וזה  לא שאין המון אנשים מצפוניים שעשייתם הקדושה היא עלה תאנה קטן שמסתיר אדישות וייאוש קולקטיבים, אך כשניסיתי לעודד ידידות שסיפרו בסודי סודות שהוטרדו מינית בבוטות ולעיתים אף למעלה מכך על ידי מפגינים פלסטינים בבלעין להגיש תלונה במשטרה – הן רק לחשו לי בשקט, עזוב, הם כל כך סובלים ומסכנים, נחליק להם את זה. משהו כאן לא בסדר. ממש לא בסדר. כשאתה מתייחס למפגינים הפלסטינים משל היו ילדים סוררים ומסכנים, ולא כאל אנשים מבוגרים, האחראים למעשיהם, אתה חוטא פעמיים: פעם אחת בהתנשאות נוראית, ופעם שנייה בכך שאתה מטיל את כל כובד האחריות על כתפיך ומנקה אותם אפריורית ואוטומטית, בדיעבד ולמפרע מכל אחריות.

וכך, קרס השמאל הישראלי לחלוטין בשנים האחרונות. זוהי עובדה. מנדטים ספורים למר"צ וחד"ש, ופחות מעשרה לעבודה. שנים ארוכות של התעקשות כמעט בלעדית על שיח מדיני ושיח אוסלו, ששירתה היטב גם את המתנגדים, תוך התעלמות שיטתית מעובדות חדשות, התנשאות ואקסלוסיביות, ניכרו ממנו, ובצדק, חלק גדול גם ממצביעיו המסורתיים והפקירו את הזירה הפוליטית רק לכוחות האחרים.

היינו אזרחים שצעקנו מושחתים נמאסתם, כמעט על כולם

כל הקיץ הקודם ידענו לאתגר פחות או יותר את כולם. כעסנו על ביבי ועל מדיניות ההפרטות שלו, אך גם כעסנו על מפלגת העבודה שהייתה שותפה לכך, כעסנו על ש"ס בשל הסקטוריאליות, אך גם כעסנו על מר"צ ועל חד"ש שמעלו בתפקידם כשמאל ורידדו את השיח הציבורי לשיח מדיני בלבד. היינו אזרחים שצעקנו מושחתים נמאסתם, צעקנו – איפה הייתם כולכם כשהבנקים כבשו את כל המערכת הפוליטית ואת רוב האזרחים, איפה הייתם כשהכל הופרט, עוד פעם בדיון אינסופי ועקר רק על מפת הדרכים?

וזה היה נהדר. וניצן הורוביץ ודב חנין עמדו בכיכר ונראה שהם עושים חושבים, גם שלי יחימוביץ' נבחרה לעבודה, אבל ספגה ביקורת קשה מהמחאה שהחליטה לחבק את חולדאי ואת עופר עייני ושאר הפואדים.

חשבנו שעשינו להם בית ספר, שכל אחד מהם יילך הביתה וישקע בחשבון נפש. שכל מפלגות השמאל יחשבו שוב איך הן מצליחות לתקשר מחדש עם ההמונים, ומפלגות הימין יבינו שנגמרה התקופה בה אפשר לעבוד רק בשביל מיגרון ובית אל ובשביל הטייקונים והבנקים.

ד"ר דב חנין, שלי יחימוביץ' וזהבה גלאון אינם טיפשים.
אבל אם הנושאים החברתיים היו חשובים להם, הם היו נשארים בצד

אבל אתמול הם חזרו. לא שונים, לא חדשים, אלא עם אותן הסיסמאות, ועם אותם ההסברים, עם אותה הצדקנות הפרפקציוניסטית, עם אותו "הכל או לא כלום", ועם אותה השתלטות אלימה – שחינכו אותנו להאמין שהיא רק נחלת המתנחלים והימין. ד"ר דב חנין, שלי יחימוביץ' וזהבה גלאון אינם טיפשים. למעשה, הם מהחכמים והטובים שאני מכיר. אבל אם הנושאים החברתיים היו חשובים להם, הם היו נשארים בצד, נותנים לעם להגיד את דברו ולרוץ לכנסת ולהילחם על עבורו. הם לא היו מכתימים בשיוך מפלגתי מצומצם נושאים שמעיקים על עם שלם, והם יודעים היטב מה קורה כשהם באים ומניחים את רגליהם וידיהם ובעיקר את סמליהם על מחאה פוליטית לא מפלגתית. ברור להם שבמקום לתת לעם, ל-99%, להתאחד סביב הנושאים הבסיסיים שהמערכת הפוליטית בכללותה (גם בישראל וגם במקומות רבים אחרים בעולם) כשלה מלהגן על האזרחים בפניהם, בוחרים לחשוב מפלגתית על איך מביאים עוד מנדט שניים למפלגה, אבל במחיר של הקטנת המאבק לעוד הפגנת השמאל הישן מפעם לימי הפגנות ה-200-300 הצודקים והלא חכמים. נראה שזה כמעט אינסטניקט אצלם,  נראה שהם מרגישים לא כל כך בנוח ולא כל כך בבית, בין כל כך הרבה "לא מגניבים": אנשי שכונות, ליכודניקים מתונים, מצביעי מרכז, שבהחלט לא מסכימים עם המשנה המדינית המאפילה על הכל של דב חנין.

זו תמיד הייתה מחאה פוליטית שבאה להרחיב את השיח הציבורי

למרות הספינים בישראל היום – זוהי תמיד הייתה מחאה פוליטית, כיוון שהיא יצאה נגד מוקדי הכוח של החברה הישראלית ודורשת לחלק אותם מחדש. ובניגוד לדימוי הנחמדים שיצא לנו, דיברנו בלי פחד על האפלייה של הציבור החילוני מול החרדים, על אפלייתה של קריית שמונה מול מיגרון, על תקציב ביטחון מנופח, אך גם על אחריות הממשלה, כל ממשלה על השירותים הציבוריים (וממשלת ברק ומר"צ "השמאלנית" לא הייתה שונה מהותית). המחאה ידעה לאתגר גם את ביבי, אבל גם את יחימוביץ', זאת הייתה מחאה פוליטית שבאה להרחיב את השיח הציבורי גם  מעבר לנושאי הליבה המוכרים עד היום ובשום אופן לא על חשבונם, זאת הייתה מחאה שקראה לכל המפלגות – מי שיעבוד בשבילנו בכנסת יקבל את הקול.

אבל אתמול, המפלגות שהן מושאי המחאה הפכו את עצמן למחאה עצמה. במקום עם במחאה נגד המערכת הפוליטית, המערכת הפוליטית מוחה נגד עצמה.

אתמול צוטטתי כמי שאומר שהזכויות היוצרים של המחאה הן שלנו. אבל מה שהתכוונתי לומר, הוא שהמארגנים השתמשו בדיוק באותו המתווה של הקיץ שעבר, באותו מיקום, באותן צורות, באותן סיסמאות, הכל כדי לתת תחושה שזהו בסך הכל המשכה של אותה מחאה, בלי לשים לב שמשהו מהותי השתנה.

ויש פה גם פן אישי כואב במיוחד: כל זה נעשה בהזמנת ובחסות חבריי לשעבר, אנשי התנועה החברתית, סתיו שפיר, יונתן לוי, ואלונלי גרין, אנשים שגם אם אחייה עד גיל 100 ואשכח הכל, עדיין אזכור מה עברנו ביחד בקיץ ההוא, שבו הבטחנו לעצמנו ולכל העולם, שהפעם נעשה דברים אחרת, שנעמוד מאחורי המילה שלנו, שניתן דוגמה אישית, שבמקום שנדע בדיוק מה קורה בפייסבוק בקצה העולם, אך לא בקצה הרחוב, במקום לרדת מהארץ לקפה התחתית או לברלין, נעלה באמת לישראל. וזה לא שאני עד כדי כך תמים, אני יודע מה כוח וכסף והזדמנויות עושים לאנשים. אבל חשבתי, קיוויתי, התפללתי שהפעם זה יהיה אחרת, שיתנו לנו לפחות להילחם בשקט, ואני עדיין מקווה.