מירי סיפרה לי רק אחרי שנים רבות שהיא בעצם לסבית. כל כך אהבתי אותה באותו רגע, הטוהר שהיה בה, ההתמודדות עם הפחד. "עכשיו אני חיה למען עצמי, זמן רב מדי חייתי בשביל אחרים", אמרה

מאת איתנה לוי אליעזר

את מירי הכרתי בצבא. הייתי חיילת די ותיקה כשראיתי אותה בראשונה, בחורה ביישנית ונעימת הליכות מהצפון שמיעטה בדיבורים. הקירבה בינינו נוצרה ממש בהתחלה והפכנו להיות חברות טובות מאוד.

במבט לאחור, אני חושבת שהתאהבתי בצניעות, ביושר, בזה שהיא, לעומת חיילות אחרות, הייתה רחוקה מלהיות מפונקת וראש קטן. תמיד עשתה את תפקידה נאמנה, ולמרות הנסיעות הארוכות מהבסיס הביתה, קיטורים מעולם לא שמעתי ממנה, היא קיבלה את הכל באהבה. קיבלה ועודנה מקבלת.

לאחר השיחרור המשכנו לשמור על קשר מצויין, חברי ופתוח במידה. יום אחד, להפתעתי, מירי התקשרה והודיעה שהיא בהריון ובדרך להתחתן. לא הכרתי כלל את הבחור, היא לא נשמעה כל כך שמחה, ניכר מדבריה שזה דבר שצריך להיעשות, גם בגלל הילד שהיא נושאת ברחמה, וגם כי כך  העולם בנוי, על נורמות, על קבעונות, על זה שאנחנו בדרך כלל עושים מה שמצפים מאיתנו ומשאירים את החלומות שלנו הרחק מאחור. לעיתים אנו חולמים על החלומות שפעם נהגנו לחלום.

הנישואים לא החזיקו מעמד הרבה זמן. הילד הבכור נולד, זו הייתה שמחה גדולה, אך לצידה עמדה באוויר חוסר הכימיה בין השניים וחוסר האהבה. הגירושין לא איחרו להגיע, ומירי מצאה את עצמה מגדלת את בנה כמעט לבד, לא מתלוננת, שמחה בחלקה ואוהבת את החיים.

אז, לפני 20 שנה, לא ידעתי כלל על אהבתה של מירי לנשים, אף אחד לא ידע. מירי שמרה את זה לעצמה בלבד, פחדה ממה יגידו, איך זה יתקבל בחברה, בחברים ובמשפחה. היא לא העזה לחיות את החיים שכה רצתה, הלכה בתלם של החברה, התלם שהיה לאנשים נוח לראות אותה.

כמה שנים אחר כך, מירי הייתה שוב במערכת יחסים עם גבר, וכשנכנסה להריון, הקשר נפסק. מירי ילדה את הילד באהבה גדולה וגידלה שני ילדים לתפארת כמעט לבדה. לא ביקשה עזרה מעולם, הסתדרה ופירנסה בכבוד משפחה קטנה, משפחה של אהבה.

* * *

ערב אחד, לאחר כמה שנים, נסעתי אליה לביקור, ישבנו על כוס קפה בגינה הפסטורלית והתחלנו לדבר. שיחת נפש בין שתי חברות היא מעשה אמיץ ומרגש, כשהכל פתוח והמחסומים מתקלפים, המסיכות נופלות, ההגנות נושרות. זהו אושר גדול.

"איתנה, אני אוהבת נשים", אמרה לי אז, "תמיד אהבתי. כל העניין עם החתונה היה בשביל לרצות את אמא שלי".

הכל בבת אחת פתאום הסתדר לי בראש

אני זוכרת שהסתכלתי לה בעיניים, והמחשבות החלו לזרום בראש, הכל בבת אחת פתאום הסתדר לי: חוסר השלמות שזיהיתי בה לא מעט פעמים, העצב שהייתה נושאת בנפשה, למרות אהבתה העזה לחיים. כל כך אהבתי אותה באותו רגע, הטוהר שהיה בה, ההתמודדות עם הפחד בראש מורם.

"עכשיו אני למען עצמי, זמן רב מדי חייתי בשביל אחרים, עכשיו זה לעצמי", אמרה.

הייתי כל כך גאה בה.להיות אמיץ אינו דבר של מה בכך. אמרתי לה שאני בטוחה שעכשיו הכל יסתדר על הצד הטוב ביותר, כי כשבנאדם שלם עם עצמו, גם מול החברה התובענית שבה הוא חי, שום דבר לא יכול לשבור את רוחו.

* * *

חלף זמן מה, עד שיום אחד צלצל הטלפון, ומעברו השני של הקו שמעתי את מירי כל כך שמחה. "הכרתי מישהי", אמרה לי. "שמה דורית, לפני כמה ימים נפגשנו בפעם הראשונה ודפק לי הלב, מקווה שתכירו במהרה".

כל כך הרבה זמן לא שמעתי את מירי נלהבת כל כך, שמחתי בשבילה עד מאוד.

בין מירי לדורית התפתח, לאט לאט אבל בטוח, קשר חזק מהחיים, אהבה במלוא מובן המילה. אהבה על כל גווניה ורבדיה.

היו עליות ומורדות , ויכוחים והשלמות, אבל הכל היה פתוח על השולחן

השתיים עברו לגור יחד, כמובן עם שני הילדים הבוגרים של מירי. נכון, לא תמיד היה פשוט לשתיהן ובתחילה גם לא לילדים, היו עליות ומורדות , ויכוחים והשלמות, אבל הכל היה פתוח על השולחן, ההתמודדות הייתה של כולם. אף אחד לא ברח מאחריות. לצפות בתהליך מהצד, איך הם מצליחים להתגבר על הקשיים, הייתה מעוררת קנאה והתפעלות.

לאחר כמה שנות הכרות החליטו מירי ודורית להתחתן, "אנחנו מבקשות שאת תחתני אותנו, תכתבי משהו, אנו סומכות עלייך, ותאחדי בינינו".

התמלאתי גאווה ושמחה. שמחה על התעוזה, על האהבה שבערה בקירבן, וגאווה שהן בחרו בי להיות זאת שתעמוד בין שתיהן ברגע המרגש ביותר בחייהן.

החתונה הייתה נפלאה. כל כך התרגשתי כשהקראתי לכולם את מה שליבי בחר לכתוב להן, כל כך עוצמתי היה לראות איך שתי נפשות, ולא חשוב מאיזה מין, מתאחדות לאחת, מתגברות על הקשיים בכבוד ואהבה.

המשפחה הגיבה בטבעיות לעניין ולא איכזבה אפילו לרגע

כל המשפחה המורחבת של מירי קיבלה ומקבלת את דורית באהבה גדולה, כולל כמובן אמא של מירי, שלא יכלה להסתיר את דמעות השמחה בחתונה. היה לה כל כך טוב, כי למירי היה טוב. המשפחה הגיבה בטבעיות לעניין ולא איכזבה אפילו לרגע. כולנו שמחנו בשמחתן של השתיים, הרגשנו את האחדות, את השלמות. את האהבה.

* * *

כמה פעמים אנו פוחדים בחיים מסיטואציה מסויימת, פוחדים אפילו לחשוב עליה, ואז כשהיא קורית אנחנו אומרים לעצמנו – זה היה הרבה יותר קל ממה שחשבנו, ממה שפחדנו.

דורית לא ויתרה על היצר האימהי ששכן בה, לא ויתרה על הזכות הנפלאה להיות אמא, למרות היותה לסבית ובלי גבר לחיות איתו. דורית עברה הפריות, נכנסה להריון וילדה ילד מקסים.

עד היום הן מתגברות על הקשיים, נוצרות את הרגע שנוצרה אהבתן ומשם מכוונות את כל מערכת היחסים המופלאה הזו. לא שוכחות לרגע שנשבעו זו לזו אמונים, בטוב וברע, בעושר ובעוני, באושר ובכאב.

אני גאה להיות חברה שלהן, גאה בכך שהן גאות.

היחסים ביניהן גורמים לי שוב ושוב להבין, שאת החיים מוטב לחיות כשאתה שלם, גם בנפילות, גם במשברים, אנחנו צריכים להיות שלמים עם עצמנו ועם האמת, לא לפחד ממה יגידו, אין בזה שום טעם.

את החיים אף אחד לא יחיה בשבילנו, הזמן לא עוצר לרגע מלכת, ולאהוב ולהיות נאהבים לא כל אחד זוכה.

כשהאהבה מגיעה, בין גבר לאישה, שתי נשים, או שני גברים, אסור לנו לוותר – על החלומות שלנו, על השאיפות שלנו, על עצמנו.