"החיים לא חולפים לך מול העיניים. רק המחשבה על שתי הילדות שלך. בגלל אלף סיבות הפכת להיות כל כך חסר השפעה על חייהן. כבר הרגלת אותן לאט לאט לחסרונך". לכבוד שבוע הספר חיה רעה מפרסמת סיפורים קצרים של כותבי חיה רעה
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
אתה נועל את הדלת מבפנים ומתיישב על הספה מול הטלוויזיה הדלוקה. צלצול טלפון מקפיץ אותך קלות אבל מייד מסתבר ששוב זה אצל השכנים. אתה מעביר ערוצים במהירות אבל שום דבר לא נראה מעניין מספיק בשביל להתעכב. הרגליים שלך צועדות אל המקרר והידיים שפותחות אותו מוציאות ממנו בזהירות רבה עוגה עגולה וגדולה. על השולחן בסלון כבר הכנת את סכין החיתוך, את הצלחת הקטנה ואת המזלג.
טורט לבנה עם קרם שמנת. בלי דובדבנים ובלי פרות יער וקשקושים אחרים. אתה פותח את חבילת הנרות ומתחיל לתקוע אותם לאט לאט בעוגה. בגיל שלך כבר נהוג לשים רק כמה נרות, בשביל הסמליות, אבל היום אתה תתקע את כל ה-46. אתה נזהר שלא לפגוע בכיתוב. יומולדת ארבעים ושש שמח לרוני שלנו. אתה נזכר בבחורה מהקונדיטוריה שביקשה שתחזור על המילים ונדמה היה לך שצחקקה לעצמה. איך יכלה לדעת?! הכל בראש שלך. אחרי שכל הנרות הונחו במקומם אתה שולף את הגפרור הראשון מן החפיסה ומתחיל להדליק את הנרות. רק אחרי שכולם בוערים אתה קולט כמה מטופש היה להדליק את הנר האחרון, אבל אתה מחליט להשאיר אותו במקומו. אתה ממלא את הריאות באוויר ובתנופה גדולה מכבה את כולם בבת אחת. רק המנגינה של הברכה הידועה מזדמזמת מגרונך כמעט ללא שליטה. אתה פורס לעצמך חתיכה עבה שנעלמת תוך שניות מהצלחת. ולדמן מהקונדיטוריה לא טועה לעולם. אמא שלך הייתה מזמינה ממנו עוגה חגיגית בתאריך הזה בכל שנה. כולם היו באים לטעום ממנה.
עם השנים, לא עשית עניין מזה שהטלפונים הלכו ופחתו. אחרי הכל, בגיל מסוים יום הולדת הוא כבר לא ממש חגיגה, רק תזכורת קטנה לכמה התרחקת מהשנים הטובות ההן.אבל השנה הזו כלום. אמא מתה כבר מזמן ואבא, גם כשהיה בחיים, לא זכר איש מלבדו.
לא גילי ולא אסף ולא חברים ולא מהעבודה ולא כלום. כל שניה מהשקט הזה טפטפה כמו חומצה על הפצע שהיית. אתה מוזג מעט וודקה אל הכוס הנמוכה. אחר כך סופר לאט. יכולת פשוט לשפוך הכל וזהו, אבל אתה סופר לאט עד מאה ועשרים. מאה עשרים טיפות אופטלגין פורטה מעורבבות באלכוהול אמורות לעשות את העבודה. אתה מערבב עם האצבע ומוצץ את השאריות. עוד הצצה קטנה בסלולארי שלך, מוודא שהוא לא על שקט. אתה שולח יד אל הכוס ומרים אותה אל השולחן. לחיים, אתה לוחש ולרגע מבסוט מעצמך.
עד עכשיו הכל היה נראה לך כמו משחק, כמו קטע בהצגה שתמיד רצית להיות הגיבור שלה. אבל יותר מהר ממה שחשבת, אתה מתחיל להרגיש כבדות, משהו בבטן. הפופיק שלך שוקל טונה.
החיים לא חולפים לך מול העיניים. רק המחשבה על שתי הילדות שלך.
בגלל אלף סיבות הפכת להיות כל כך חסר השפעה על חייהן. כבר הרגלת אותן לאט לאט לחסרונך.
רחש נשמע מחוץ לדלת הכניסה אך מייד הוא מתרחק שוב.
אולי בכל זאת היית צריך לכתוב משהו, לפחות לבנות.
נעשה קר, אתה רוצה להתכסות ואין במה.
שוב רחש. הפעם זה בתוך הבית. הטלפון כנראה מצלצל.
אתה כבר לא יכול אפילו להציץ לראות מי זה.
מזל טוב.