נחמד לי לטייל לבד, כבר לא חייבת מישהו רק כדי שיחזיק לי את היד, ובכל זאת בוחרת לחפש מישהו לצעוד איתו בשבילים, רק כי זה יותר מעניין ונעים. סקס ייאוש ויונה יהב, פרק 8, כרמלית ושמה תשוקה

מאת עופרי כרמלי

>>> הפרק הקודם: ניצוצות את רוצה? את לא יודעת שניצוצות עלולים להפוך לשריפה?

למחרת נוחת בתיבה שלי מייל מפתיע מיונה – הוא עדיין בבוסטון חוגג במסיבות תה, מנסה להוריד את הכולסטרול שעולה מהסטייקים. דינה עידכנה אותו שאני עושה פרצופים על הבחור הכי מוצלח שנשאר פנוי בעיר הזו, והיא יודעת שהוא באמת הכי מוצלח כי היא בדקה במחשב של העירייה. הרקורד שלו ללא רבב, חוץ מדוח חנייה אחד מ-2008, והוא מדורג במקום הראשון במספר ההצעות לשידוכים מפקידות של 106.

כאילו כדרך אגב, יונה גם כותב לי על הביקור שלו ב-MIT, חוקר מוח אחד אמר לו שהפונקציה הכי חשובה של הזיכרון היא לשכוח. ואז, בלי קשר, הוא מציע שאקח הכל קצת יותר בקלות, אשתחרר מכבלי העבר ואהנה מהנסיעה. "תחזרי לילדות, תאמיני קצת בקסמים, אולי סיבוב בכרמלית יעשה לך טוב".

זה מייל מיונה, ואני לא יכולה להשאר אדישה, אז אני מבטיחה לעצמי ולו שהפעם אני אהיה ילדה טובה ואתן הזדמנות אמיתית. אולי דווקא זה שהראל הוא באמת הרווק המוצלח האחרון בעיר זה מה שמפחיד אותי? כי הרי ממוצלח אפשר להיפגע, ולי אין חשק להיפגע יותר.

בצהריים אני מצליחה למצוא זמן להפסקה, עולה על הכרמלית במרכז הכרמל ויורדת במסדה. שותה כוס קפה, מגלה קצת וינטאז' (השמלה הזאת באמת מזכירה לי את הילדות, סבתא לבשה אותה כל הזמן). אבל בין כל הגרפיטי ודגלי הגאווה אין פה תמימות או קסם, רק מנקה רחובות שמזמזם לעצמו עם האוזניות ומעיף בדלי סיגריות ואבק מצד לצד.

אני חוזרת לכרמלית. התחנה הבאה השק"ם הישן, מרכז הקניות השוקק של ילדותי הוא היום המרכז החברתי של כל המטפלות הפיליפיניות שהעיר המזדקנת הזו דוחקת הצידה מעיניה. אבל גם אני עוצמת עין אחת ולא נותנת לזה להפריע לי. קונה, כמו פעם, שקית של סוכריות קופצות, ומדמיינת שנסעתי לטיול במזרח. גם פה אין שום תמימות, רק נשים-נערות שעושות את העבודה המלוכלכת שלנו, סועדות את שאר רוחו של סבא ששאר הרוח שלו מזמן אבד.

ניבטת אליי כמעט-אישה שאני לא בטוחה שהיא אני

חוזרת שוב לכרמלית, תחנה אחרונה בכיכר פריז, שנים שלא הייתי פה, מוצאת כמעט במקרה את חנות הצילום המשפחתית בפינה ונכנסת להצטלם. תמונות פספורט תמיד טוב שיהיה בארנק, אולי  אשתמש באחת למנוי לחדר כושר. מתשע תמונות קטנות ניבטת אליי כמעט-אישה שאני לא בטוחה שהיא אני, היא נראית מבוגרת יותר משהיא מרגישה, קמטי חיוכים ישנים ממסגרים את פיה, חריצים זעירים בזוויות עיניה, ושתי עיניי הדבש שלה נראות מיוסרות למדי.

בדרך חזרה לכרמל, בקרונית האדומה, אני רוצה להגיד שיונה טעה, שהסיור הזה עשה לי רק רע, אבל אני מבינה שיש בעיר הזו עוד כמה אנשים שמצבם עגום ממצבי, ושאני מקטרת על כלום בעצם, כי תכל'ס וואט'ס ד'ה ביג פאקינג דיל, אז אני ממש תכף בת 27, עדיין קצת אבודה, ועשיתי בדרך כמה טעויות שעוד לא הצלחתי לסלוח לעצמי עליהן, אבל לא את הכל צריך לזכור כל הזמן, לפעמים הכי חשוב זה דווקא לשכוח. הנה, נחמד לי לטייל לבד, אני כבר לא חייבת מישהו רק כדי שיחזיק לי את היד, אני באה ממקום אחר היום, ובכל זאת בוחרת לחפש מישהו לצעוד איתו בשבילים רק כי זה יותר מעניין ונעים.

בשערי "גן האם" אני מביטה אל הקונכיה ומחייכת, צברתי המוני זכרונות טובים מהמקום הזה לאורך השנים. היום יהיה יום טוב! הראל בדיוק מתקשר, מרגיש את הקארמה שהתחלפה, שואל אם בא לי לעשות משהו ספונטני. כן, בשמחה. היום יהיה ערב טוב, אפילו מצויין.

אי אפשר להתאמץ להתאהב, לפעמים צריך פשוט להרפות

אנחנו יוצאים והשיחה קולחת, הוא לא רגיש ולא משעשע, אבל הוא כל-כך יפה, הוא מדבר על דברים שאני לא מבינה בהם דבר, מידי פעם עוצר להסביר, זה לא באמת חשוב, כיף לי פשוט שהוא פה. הוא לא מצליח לדבר אל בלוטות הרגש שלי, אבל אני רוצה להתאהב בו, זה נראה כל-כך קל ופשוט, ממש בהישג יד. אבל אי אפשר להתאמץ להתאהב, לפעמים צריך פשוט להרפות. אז אני מרפה, זורמת, נותנת לגלים לשטוף אותי, נותנת לו להוביל אותנו לבר, אחר כך להקרנת חצות, לקראת שלוש בבוקר אנחנו אוכלים גלידה ומטיילים חבוקים לאורך המושבה הגרמנית.

גשם חם מתחיל לרדת פתאום ואנחנו דופקים ספרינט לעבר האוטו, מתגלגלים מצחוק כמו ילדים, באוטו, כשאני מסיימת לעשות ליקוק-מתקן לגלידה לפני שתנזל, הוא סוחף אותי בנשיקה מושלמת, בדיוק כמו שאני אוהבת, בדיוק כמו שרציתי.

אני רוצה להצטלם איתו עכשיו, שני ילדים גדולים עם גביעי גלידה וחיוכים של ים. אני רוצה להקפיא את הרגע הזה כמו שהוא, למרות שהוא עדיין חצי זר לי, למרות שכבר עכשיו ברור לי שלעולם לא אהיה האישה שהוא רוצה, אני רוצה שהוא ימשיך לקוות שכן…

המשך: היום יומולדת, ולהפגיש את הבחור החדש עם החבר'ה זו נקודת ציון בקשר