כמדי שנה נערך בגן הפעמון בירושלים יריד דוכנים של שבוע הספר. שיטוט מעמיק בקרב הדוכנים גילה הוצאות מגוונות המציעות ספרים מגוונים עוד יותר. מפילוסופיה ועד שירה, הכל נמצא שם: קלאסיקות, רבי מכר חדשים, ספרי ילדים, ספרי מבוגרים, ספרים של קפקא, קרן פלס.. הרמקולים הודיעו שאשר קרביץ חותם על ספריו.

אבל יותר מכולם הרשים אותי מגוון הקלאסיקות וספרי המופת. לעומת הרשתות הגדולות, שכל פעם שמבקרים בהן ניתן לראות את אותם הספרים על שולחן המבצעים, ביריד בגן הפעמון מציגים למכירה כל ספר שנכתב אי פעם. זאת הפעם הראשונה שמצאתי את הסונטות של שייקספיר בעברית (ואולי לא חיפשתי מספיק טוב), הפעם הראשונה שראיתי סיפורים קצרים של קפקא מוצגים מתחת לאף הקונה, ובהנחה. בנוסף, יש מהדורות קטנטנות של עם עובד (מסדרת "קלאסיכיס") שנמכרות במחיר של קפה בקפיטריה. בתוכן נמצאים "הבור והמטוטלת" – סיפורים קצרים של אדגר אלן פו ואת "לב האפלה" של ג'וזף קונרד.

בשלב כלשהו בשיטוט חברתי ואני נתקלנו באשר קרביץ. הוא חתם על ספרים, פטפט מסביב והתבדח. אחרי ששאל אותנו על תחומי הלימודים שלנו והתלוצץ על חשבון הנושא שבחרתי לעבודה הסמינריונית, בסגנון של, "מעניינים אותך דרקונים? יש לי שניים בבית…" הצלחתי, מפודחת משהו, לשאול אותו כמה שאלות:

יש לך הצעות ליוצר המתחיל?

"למד תורה מאהבה וסוף הכבוד לבוא": לעשות את זה מכל הלב והכל יבוא מעצמו.

מה גרם לך לכתוב את "הכלב היהודי"?

שום דבר, התחשק לי אז ישבתי וכתבתי בלי לעשות מזה הרבה עניין. התחלתי לשרבט והוא השתרבט מאליו.

אתה חושב שיש היררכיה בין יצירות? שיצירות מופת הן למעלה, וכל השאר מתחת?

ממש לא. יש לי מדרג כללי: יש ספרי "וואו", יש ספרי "נו" ויש ספרים שבשום אופן לא.

מה "וואו"?

הטיגריס הלבן טוב מאוד, וגם דוריאן גריי של אוסקר ווילד זה ספר דגול. יש ספר שאולי וואו זה קצת גדול עליו, מהתחום הבלשי: "תיק נעדר" של דרור משעני.

בשלב מסוים איבדתי את תשומת לבו והלכתי הביתה. אבל איפה שומרים את כל הספרים האלה בשאר ימות השנה, ולמה צריך שבוע מיוחד כדי להוציא לאוויר העולם ספרים שתקועים, ככל הנראה, בחדרים חשוכים כל שאר הימים.