נכון שההומופובים עדיין בינינו, ומצעד הגאווה הוא עדיין זעקה לשוויון, ומאחורי החזות הצוהלת והקלילה הקהילה מאוימת וחוששת והרוצח מבר-נוער לא אותר – אבל הייתה כאן אתנחתה, פסק זמן בגל האלים והגזעני ששוטף אותנו

מאת עמית קרטס בנין

באמצע גל הגזענות, הבורות והאלימות ששוטף את מקומותינו, מגבעות יצהר ועד תל אביב תחתית, היה משהו כל כך מרענן במצעד הגאווה אתמול, כל כך צבעוני, שמח, אמיץ, אנושי, תרבותי. איזו נקודת אור רחבה, נאורה, בכול צבעי הקשת. כמה מתאים.

ונכון שההומופובים עדיין בינינו, והמצעד הוא עדיין זעקה לשוויון, ומאחורי החזות הצוהלת והקלילה, הקהילה הזאת מאוימת וחוששת והרוצח מבר נוער עדיין לא אותר, אבל הייתה כאן אתנחתה. פסק זמן, פסטיבל גדול לשוחרי הנורמליות.

הפעם הדגש במצעד הגאווה הושם על הזכות להורות ולמשפחה, בעקבות ההחלטה לאפשר פונדקאות בישראל גם להומוסקסואלים. עדיין מדובר בזכות מוגבלת, אבל בכול זאת עוד צעד בדרך הארוכה להכרה ושוויון בחוק. בקהל אפשר היה להבחין בהרבה ילדים על כתפי הוריהם ובמשפחות רבות מסוג קצת אחר, לא מאוד אחר.

העיר נצבעה לכמה ימים בכול צבעי הקשת, דגלים, מעברי חציה, שמשיות בחוף, הכול הואר לרגע בקשת הצבעים של הדגל. המוני תיירים הגיעו במיוחד למצעד ושיבחו את הפתיחות הישראלית ותיארו את תחושות החופש והביטחון שהם חשים פה. פשוט לא ייאמן, סוף סוף גאווה ישראלית.