Skip to content

"אל תגיד כפית מפגרת, תגיד כפית עם צרכים מיוחדים"

משרד החינוך אישר בראשונה הצגה של שחקנים עם פיגור שכלי, "כפית של זהב", שתוצג בפני תלמידי התיכונים וחטיבות הביניים במסגרת סל תרבות. מאת שרית פרקול
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

משרד החינוך אישר בראשונה הצגה של שחקנים עם פיגור שכלי, "כפית של זהב", שתוצג בפני תלמידי התיכונים וחטיבות הביניים במסגרת סל תרבות

מאת שרית פרקול

" נולדתי עם כפית של פלסטיק, זה זול זה לא יקר… כפית מפגרת", זועק בנצי ראובן.
"תגיד כפית מוגבלת, כפית שונה, כפית עם צרכים מיוחדים", מתקנים אותו חבריו.

משרד החינוך אישר בראשונה הצגה של שחקנים עם פיגור שכלי, שתוצג בפני תלמידי התיכונים וחטיבות הביניים במסגרת סל תרבות. התלמידים ייחשפו לשחקנים בעלי פיגור שכלי, תוך אפשרות להעמיק את ההכרות ולהתנדב עם קבוצות בעלי פיגור שכלי במוזיאון ישראל, בבית שמש ובתל אביב.

שחקני ההצגה "כפית של זהב"
שחקני ההצגה "כפית של זהב" (צילום באדיבות יח"צ כנפיים)

שחקני ההצגה "כפית של זהב" מדברים על אתגרי חייהם ומתארים את הקשיים היומיומיים, ביניהם הקושי להתבטא וכבדות הלשון המאפיינת רבים מהם: "יש לי לשון נחש צפע, מסתבכת כל פעם שאני רוצה להוציא מילים. הן יוצאות לי חתיכות-חתיכות", אומר השחקן דודו גבאי.

ההצגה, בבימוי וניהול אמנותי של רינה פדוה, מבוצעת על ידי כ-20 שחקנים עם מוגבלות שכלית. שירה גפן כתבה, על בסיס תיאורים של השחקנים את מציאות חייהם ואת חלומותיהם. סביבת ההצגה היא גם סביבת העבודה שלהם, מפעל בו הם אורזים סכו"ם חד-פעמי.

עמותת כנפיים: הדרכה בידי אמנים מהשורה הראשונה

עמותת כנפיים נוסדה בידי רינה פדוה ודלית שרון בשנת 2004 במטרה להקים תיאטרון ומרכז אמנויות ייחודי ראשון מסוגו לאמנים מוגבלים ופגועי נפש. העמותה  מציעה למתמודדים הדרכה בתחומי אמנויות הבמה והאמנות הפלסטית מידי אמנים מהשורה הראשונה.

 יו"ר עמותת כנפיים, יוסי חבס, אומר: "כאב לילד עם תסמונת דאון, מצאתי לנכון לתרום ככל יכולתי על מנת להגביר מודעות כלפי האחר, חייו, קשיי היומיום שלו ובדרך לייצר חברה פתוחה וסובלנית כלפיהם".

הצגת "כפית של זהב" תועלה באירוע חגיגי בתיאטרון צוותא ב-25.6.12 בשעה 20:30.  לאחר ההצגה יתקיים מפגש עם היוצרים והשחקנים.

4 Comments

  1. חגי קמרט
    12 ביוני 2012 @ 18:17

    שרית, לפני כשלוש שנים כתבתי משהוא שמעלה את הבעיה הנה

    מלאך

    "אני עולה שלוש מדרגות, נותן לו כרטיס,הולך בזהירות כדי שלא יהיה מצב שהתיק שלי יפגע במישהו וברגע שאני רואה מקום פנוי אני יושב."

    שוב:

    "אני עולה שלוש מדרגות, נותן לו כרטיס,הולך בזהירות כדי שלא יקרה מצב שהתיק שלי יפגע במישהו וברגע שאני רואה מקום פנוי אני יושב."

    שוב: הו!

    הוא בא. איזה יופי.

    כולם באים אליו.

    הוא מחכה לכולם.

    הוא יחכה גם לי.

    אני הגעתי בהתחלה. שלושה היו לפני ועכשיו יש כאן כל כך הרבה אנשים.

    אבל למה הוא לא עוצר ליד האיש הראשון?

    תמיד הוא ממשיך עוד קצת קדימה או שהוא מפגר מאחור.

    מפגר מאחור.

    . אני בסדר. אני עומד בתור. אני עומד בתור.

    עוד רגע, עוד רגע:

    "אני עולה שלוש מדרגות, נותן לו כרטיס,הולך בזהירות כדי שלא יקרה מצב שהתיק שלי יפגע במישהו וברגע שאני רואה מקום פנוי אני יושב."

    למה הוא סוגר את הדלת ממש בפנים של האיש הזה שלפני. ולמה כולם פתאום יורדים?

    הא, חפץ חשוד. הם אומרים חפץ חשוד.

    קודם הם לא הסתכלו עלי.

    זה עם החולצה עם המשבצות עם האף האדום והשערות הלבנות מסתכל עלי כשהוא חושב שאני לא מרגיש. אבל אני יודע שהוא מסתכל עלי. למה? אולי הוא גם היה רוצה שיהיה לו שער שחור צפוף. עכשיו יש לו רק כמה שערות לבנות באמצע הראש ועוד כמה לפנים. בגלל שהוא זקן?

    והוא באמת זקן.

    למה הילדים הקטנים צוחקים שם בצל? והאיש והאישה השמנה מסתכלים עלי וכשאני מביט אליהם הם מפנים ראשם ומדברים בשקט ביניהם.

    עופר אומר שמותר לאנשים להסתכל לאן שהם רוצים, אז הם מסתכלים. ועופר אומר שמותר גם לי להסתכל לאן שאני רוצה וכמה שאני רוצה.

    ואני, לא מסתכל על אנשים. בכלל לא. אולי במקרה, אבל לא בשביל ההסתכלות.

    האיש הזה שעומד לידי נותן לי דחיפה במרפק שלו ואומר לי שאפסיק לדבר בקול. זה לא מעניין אותו בכלל מה אני אומר. אני מדבר בקול? אולי קצת. אבל אף אחד לא מכריח אותו לעמוד על ידי ולהקשיב. גם אני לא מקשיב לאנשים המדברים בקול.

    מישהו אומר שאפשר לחזור.

    "אז אני עולה שלוש מדרגות, נותן לו כרטיס,הולך בזהירות כדי שלא יקרה מצב שהתיק שלי יפגע במישהו וברגע שאני רואה מקום פנוי אני יושב."

    שוב:

    "אז אני עולה שלוש מדרגות, נותן לו כרטיס,הולך בזהירות"

    עוד אנשים באו ואני מצטרף אל התור. עכשיו אני סופר שלוש מדרגות נותן לנהג את הכרטיס הולך בזהירות כדי שהתיק שלי לא יפגע במישהו. אבל, אבל , אין מקום פנוי.

    עופר אומר "כשאין מקום פנוי תופסים בברזל של הכיסא." אז אני תופס בברזל של הכסא.

    הילדים עומדים על ידי ומסתכלים עלי כמו שאני מסתכל על הצלחת עם האוכל שעל השולחן במטבח של שמעון. מישהו אומר לי שאני קצת שמן, ומישהו אחר מהילדים אומר שאפסיק לדבר לעצמי וגם שאשים את הלשון שלי בתוך הפה. הם צוחקים הילדים האלו. אז גם אני צוחק. כנראה שלפעמים צריך לצחוק. הם מצביעים עלי וממשיכים לצחוק והצחוק שלהם יותר חזק מהצחוק הקודם. אז גם אני ממשיך לצחוק וגם הצחוק שלי נהיה יותר חזק מהצחוק הקודם.

    עכשיו אני מרגיש שאני כל כך אני. כולם מסתכלים עלי.

    אני צריך לרדת ליד המגדל הגדול ממש אחרי הרמזור. עכשיו אני מרים מרצפת האוטובוס את הארנק של הילד הגדול שמישש קודם את האוזן שלי. אני מגיש לו את הארנק. הוא קצת מגמגם הילד הזה ואומר לי "תודה."

    כולם מפסיקים לצחוק. אז גם אני כבר לא צוחק. כנראה שכאשר צריכים לרדת מהאוטובוס אז כבר לא צוחקים.

  2. חגי קמרט
    12 ביוני 2012 @ 14:33

    רובנו שפר מזלנו ומיעוט שבנו הרע מזלו. אך לעולם יזכור אדם שיכול שהיה גם שייך לקבוצה השנייה שלא שפר מזלה. עצם הידיעה הזאת וההפנמה שלה יכולה לגרום לו לאדם לא רק לקיים את ואהבת לרעך כמוך בהיותך ייצור אנושי רגשי, אלא להסתכל על חברך משם בגובה העיניים ובכבוד יתר. כבוד רב הייתי אומר. כי מה שהוא צריך לעבור נטו בחייו בדרך כלל קשה לעין ערוך ממה שאתה צריך לעבור נטו בחייך ( להוציא עניין מחלות ומלחמות)
    יש לומר את האמת וכל האמת, לדעתי בצד הגורם החיובי היפה הנאה שנציין אותו מיד יש לקחת בחשבון את הסכנה שבמופע שכזה. לא הייתי רוצה שיהיו אנשים בציבור שיתייחסו אליו בבחינת " יקומו הנערים וישחקו לפנינו" היינו תראו אותם, מנסים להיות כמונו וזה מגוחך" ולדעתי יהיו גם אנשים אנוכיים יהירים שידברו כך.
    השאלה איך מונעים את זה? נדמה לי על ידי רקע הסברתי נרחב וממצא לפני המופע והכנה נכונה לסוגי תגובות גם של השחקנים עצמם. אף שלפי הנראה קבוצת אוכלוסיה שכזאת תהיה במיעוט, בכל זאת חשוב לקחת אותה בחשבון כי אסור שמישהו יפגע כאן: לא מהשחקנים והמקורבים להם. פגיעה כזאת יכולה להיות טראומתית ומעין חסימה נפשית להמשך עתידי.
    ברור שיש לברך על ההחלטה על האומץ על ההשקעה על המאמץ שהשקיעו השחקנים וכל מי שהדריך אותם ( בודאי שעות רבות של עבודה קשה) ויש לומר במקרה כזה לבורא עולם למרות מה שעשית והפלת, ופגעת ביצירי בריאתך ,בכל זאת נוע תנוע!!!

    • שרית פרקול
      12 ביוני 2012 @ 14:44

      חגי, למיטב ידיעתי ההצגה הזאת, לפני שנכנסה לסל התרבות, כבר "רצה" שנה או שנתיים, כך שניתן היה לבחון את התגובות. אבל אתה צודק, תלמידים/ילדים עלולים להיות מרושעים, או סתם חסרי רגישות. אני מניחה/מקווה שיתקיימו פעילויות הסברה לפני כן. אחרת מה הטעם?

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן