Skip to content

התעקשתי לנסוע להודו הקסומה והמפחידה, כי על חלומות קשה לוותר

נסעתי להודו כדי לנסות להבין את הסוד, לגעת במיתוס הקסם והמיאוס. תרמילאים לא היינו, רק מזוודאים. מאת אילנה ארד לוין
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

לא נסעתי להודו כדי לחפש את עצמי, את זה עושים בחדר, או עם זולת משמעותי המציב בפניך מראה בזוויות שונות, או תוך התבוננות אל מהלך חייך. נסעתי להודו כדי לנסות להבין את הסוד,  לגעת במיתוס הקסם והמיאוס. תרמילאים לא היינו, רק מזוודאים

מאת אילנה ארד לוין

אמרו עליה שהיא מהממת, כובשת, מהפנטת וממגנטת, וכל מי ששהה בה רק מבקש לחזור ולהיות בה עוד ועוד. עם השנים נוצר בראשי דימוי של פלנטה קסומה, חלום.

חלומות, מטבעם, מרחפים בעולם האידיאות, שם הם מושלמים. כאשר אנו אוחזים בשוליהם ומורידים אותם לקרקע המציאות, הם משתנים, הופכים לחלק מהמציאות, לעיתים קרובות זוהרים הרבה פחות.

פילים (צילמה: גיגה פרקול)
דימוי של חלום (צילמה: גיגה פרקול)

שיעור שלמדתי מניסיון אישי בהיותי בת ארבע: היינו אוספים אז "זהבים", עטיפות נייר כסף של שוקולדים מיוחדים או סוכריות ועליהן ציורים ואיורים. בזהירות משחררים את ה"זהב", מחליקים אותו בציפורן האצבע ומכניסים לאוסף היקר. חבר גן הבטיח שיביא לי "זהב" מיוחד ענק של אריה. כל אותו יום ובלילה דמיינתי את האריה בגווני חום כתום עם עיניים ירוקות בורקות משום מה, פרווה צבעונית, הקיצור, אריה מופלא רב גווני וצבעוני.

בקוצר רוח חיכיתי לאריה המובטח, והנה מושיט לי חבר הגן נייר כסף ועליו רישום בצבע כחול של דמות אריה כזה שהיה על קופסה של צבע נעליים בבית. ומי התייחס אליו בכלל? זה היה כיסוי של צבע הנעליים ותו לא.

ובכל זאת, אותה ארץ קסומה, רוחנית, המשיכה לפתות אותי מתוך סיפורים של הרבה אנשים, ולא הצלחתי להבין את סוד הקסם. מה פירוש רוחניות? האם רוח אלוהים מרחפת מעל פני האנשים? שורה ברחובות? יוצרת השראות והארות לנושמים את האוויר בה?

יחד עם סיפור הקסם הילכו גם סיפורי אימה

כמו חלק גדול מהמשאלות והציפייה והתרגשות, לווה העניין בהרבה פחד. כבר אמרנו שלעיתים קרובות משאלה ופחד שלובים יחדיו. יחד עם סיפור הקסם הילכו גם סיפורי אימה. היו שאמרו שרק כף רגלנו תדרוך על אדמה ייהדף אל פנינו גל צחנה עז ומיד נרוץ למטוס ונבקש לחזור לארץ מיד ללא שהיות.

אז קניתי בארץ שישה בקבוקי שמן ארומטי בניחוח לבנדר לשים מתחת לאף ועוד מיני בשמים מוצקים נטולי אלכוהול, כדי שחלילה לא אטבע בסירחון. מה יש לדבר? פחד מבחינתי כולל את כל אמצעי המיגון האפשריים.

הזהירו שלא לאכול בדוכני הרחובות ולא לקנות כל דבר מאכל, כולל ירק או פרי, שכן הושקו במי שופכין, לכן נלקה בהכרח בתחלואי בטן. ובכלל, מומלץ לאכול אך ורק בבית המלון. ספוגת פחד מפני הלכלוך אפוף המיקרובים הוחלט על לינה בבתי מלון יוקרתיים, שיש להניח שיהיו גם נקיים. אי של שפיות ונינוחות בתוך כל תרחישי המיאוס האפשריים.

גם עניין אסלת השירותים הטריד מאוד. מאחר שבאותה פלנטה לא מקובלת אסלת בית שימוש כנהוג במקומותיו, אלא רק חור סניטרי וניקוי באמצעות צינור שטיפה, העדפנו חד משמעית להיות במקומות שיספקו אסלות ישיבה, כולל נייר טואלט. מה לעשות? עשיית צרכים היא דבר חשוב והכרחי, ואין לזלזל בו.

נשמעו גם הפחדות אודות יתושים, ברחשים, חום בלתי נסבל, לחות של 100 אחוז. מה שאילץ שוב את הבחירה במלונות יוקרה הממוזגים והחסינים מפני חיות קטנות מטרידות.

שורה תחתונה, היה בכך הכנה לטיול, תוך כדי שריוּן מקומות מפלט והגנה. נשמע מצחיק, אבל גם יצר תחושת ביטחון. ואם לא די בכל זאת, הרי שלגבי האקלים המצפה לנו נאמר שנפגוש את כל עונות השנה, מחום של 30 מעלות ועד לקור מקפיא, ולפיכך יש להצטייד בביגוד מתאים.

עוזרים, מכוונים, מסייעים, וכולם מחייכים וממתינים לטיפ

התוצאה הייתה שתי מזוודות לנפש, ובכל טיסה תשלום עתק על משקל עודף, שלא לדבר על החשיפה למסע התנפלות של הסבלים המושכים בכוח מן היד את המזוודה בכל שדה תעופה, בכל יציאה מהמונית למלון ולהיפך, ואז לכל מזוודה מסתובבים שלושה סבלים עוזרים, מכוונים, מסייעים, וכולם מחייכים וממתינים לטיפ.

רוב כסף הטיול שולם כטיפ לסבלים הנדחפים, לנהגים שהכניסו המזוודות לתא מהטען ובכלל הסיעו אותנו, למדריכים המקסימים, לנהג ששהה איתנו שבוע ימים ולכל איש שירות שעמד מולנו מחייך ולא זז, אם לא זז משמעותו שגם לא יזוז אלא אם כן יקבל טיפ. זהו חוק הפלנטה הקסומה. כשחזרנו הביתה מנתב"ג ביקש הנהג תעריף פעוט של 140 שקל כולל המטען, בטבעיות הושטתי לו 150 שקל, טיפ הרי זה חובה, ולתדהמתי מיד השיב לי עשרה שקלים עודף ועוד סייע לי חינם אין כסף בהורדת המזוודות. הו, ארצי האהובה והיקרה, כמה שאת שפויה.

שוחרי טובתי יעצו לי לנסוע לקנדה (אבל היא הרי לא רוחנית), לנופיה הקסומים של אירופה (טוב כבר היינו וראינו, מכירים, אז מה הביג דיל?), אבל אני התעקשתי. על חלומות קשה לוותר.

הודו
לא חיפשתי נוף פסטורלי (צילמה: גיגה פרקול)

לא חיפשתי יופי מערבי אסתטי נקי, מפנק ונוח, אלא מקום המכונה רוחני, שאינו שרוי בתוך אלוהי הכסף והנוחות. מי שמחפש יופי ונופים קסומים ופסטורליים שייסע לשוויץ, בכך אין ספק.

לא נסעתי להודו כדי לחפש את עצמי, את זה עושים בחדר, או עם זולת משמעותי המציב בפניך מראה בזוויות שונות, או תוך התבוננות אל מהלך חייך. כמובן, מי שרוצה להיכנס לתהליך של התבוננות רוחנית עליו להיכנס לחיות מספר חודשים ארוכים באשרם או בבית ספר ליוגה, כלומר – סוג של תהליך לימוד לכל דבר ועניין.

יד שלישית החזיקה גליל נייר טואלט, לכל מקרה, וביד רביעית בקבוק מים מינרליים

מי שרוצה לחצות יבשת ענק זו בתוך כשלושה שבועות הרי הוא תייר לכל דבר, הרוצה לראות את החוץ עד כמה שאפשר, להתרשם, להפנים מראות, קולות, נופים, אנשים וכדומה. מיקוד הקשב, אם כן, היה בחוץ ולא בפנים, כך שהייתי בהודו תיירת מקצועית. חמושה ביד אחת בווידיאו וביד השנייה במצלמה, מנסה לראות ולמשש את הדבר הזה שמדברים בו קסומות ובאושות בו בזמן, לגעת במיתוס הקסם והמיאוס (למען הדיוק, יד שלישית החזיקה גליל נייר טואלט, לכל מקרה, וביד רביעית בקבוק מים מינרליים. הרי בהודו רוב האלים הם מרובי ידיים).

אז איך מספיקים לראות את כל שכיות החמדה על פני מרחקי ארץ כה גדולים? וכאמור, עם שתי מזוודות לנפש ומטען חריג עודף?

מקדש מקומי קטן
מקדש מקומי קטן. איך להספיק לראות את כל שכיות החמדה?

מאוד פשוט,  זמן הוא כסף וכסף חוסך זמן. אז יניר המקסים* סוכן הנסיעות הטוב ביותר בתל אביב או בישראל בכלל, קלט מיד עם מי יש לו עסק ומיד הציב מסלול לפי האתרים המבוקשים שהוגדרו להלן: מקדשים מרכזיים ואירועי פולחן דתי. הקיצור, מוקדי הדת והאמונה.

יניר כזה מקסים, שאי אפשר שלא להתחבק ולהתנשק איתו לאחר החזרה, הפך להיות הבן הנוסף שלי בעיני רוחי (לא שאלתי אותו אם הוא מסכים). ומאחר שאנחנו מדברים על זמן וכסף ומהירות, מובן שדובר בנהג פרטי צמוד ומדריך צמוד לכל עיר ולכל אתר ולכל מקום. שלא לדבר על נציג חברת הנסיעות, המקבל פנינו בכל יעד בו דורכת כף רגלנו, בין אם שדה תעופה או ירידה מקרון רכבת, מחלקה ראשונה,  כמובן.

אני מוכרחה לומר שבזכות יניר ובובי, הקולגה ההודית שמולו הוא עובד, הטיול תקתק כמו שעון שוויצרי. טיפול מלכותי, אין מה לדבר.
רק יצאנו מקרון רכבת, ובעיקר משדה תעופה, הגיח אלינו נציג חברת הנסיעות, הובילנו כולל ערימת הסבלים הנדחפים אל המכונית המסיעה למלון וקבע מיידית שלמחרת בתשע בבוקר יתייצב בלובי המלון הנהג היומי פלוס המדריך ההולם, מה שאכן התרחש בדיוק של שניות.

אם אליזבת השנייה מלכת בריטניה חוגגת יובל 60 למלכותה, מדוע שלא יגיע גם לי טיול מלכותי בדומיניון בריטי לשעבר? חלק ניכר מהתושבים דוברי אנגלית, ואף רוב העיתונים יוצאים בשפה האנגלית.

רק בהודו אנחנו הופכים מיליונרים, ואם זה מתאפשר אז למה לא?

אז קלטתם. תרמילאים לא היינו. רק מזוודאים, ההולכים לכל מקום עם בקבוק מים מינרלים (וצריך להיזהר בין המזויף למקורי, וזאת לומדים חיש קל לפי הסגר ההרמטי של הבקבוק), אפשר אפילו לומר תיירים פלצניים, העושים טיול סטייל חמישה כוכבים. טוב, באיזו ארץ בעולם אפשר לעשות טיול ברמת פינוק כזו? רק בהודו, בה השכר החודשי של הנהג שלנו הוא 120 דולר. רק בהודו אנחנו הופכים מיליונרים, ואם זה מתאפשר אז למה לא?

מוכרחה לומר שלאור הניסיון בטיול אני מעדיפה מלונות ושירות , פחות יוקרתי פחות פלצני פחות מתחנף פחות מלקק, ובפרט מעדיפה את היכולת לפתוח חלון לאוויר הפתוח ולא להיות כלואה בכלוב זכוכית אטום וממוזג.

במרחבי האשפה האינסופית מהלכות נשים יפהפיות לבושות בגדי סארי מדהימים

אז את המפגש הראשוני עם הודו עשינו דווקא במטוס אל על למומביי שיצא ריק ברובו. לידינו כמה גברים ישראלים הנוסעים למטרות ביזנס ומכירים ויודעים מה הם רוצים ולאן הם נוסעים. כאן התגלה החלק הטרום-הודו מדויק להפליא. עלית, במבצע קידום מכירות, חילקה על מושב כל נוסע מארז קרטון קטן ובתוכו של קפה טורקי, כזה שבלעדיו לא מעבירים את היום במקומותנו. שכני משמאל סקר במהירות של אל הודי בעל ארבעה ראשים ואין סוף ידיים, כמו כל אל הודי טיפוסי, את המרחב שלפניו. "אספי כמה שיותר שקיות", זרק לעברי והסתער למושבים הריקים, כשהוא אוסף את הקרטונים. מכל סבב כזה אמרתי לו אמרתי לו "הלו, זרוק אליי קרטוניה אחת", מה שאכן התרחש , אך הוא המשיך לדחוק בי  "קדימה, המטוס ריק, קומי ואספי קפה". פעם אחת קמתי כמה פסיעות ולקחתי מארז אחד, גם זאת בביישנות, אך בסך הכל צוידתי כהלכה ע"י ידידי משמאל. כשהיה עמוס כבר שקיקי קפה טורקי התרווח במושבו ואמר: "עכשיו זה סידר לי את הודו". במטוס עוד לא ידעתי כמה שהוא צודק, כי בהודו פשוט אין מוצר הקרוי קפה טורקי, או קפה נמס הגון, ובכלל אין קפה. הודו וקפה לא הולך ביחד, רק תה ותה ותה, ואז קוראים לו צ'אי. כדי להוסיף סבל על סבלי הודו היא ממש לא ארץ זבת חלב, גם לא דבש ולא ריבה. הודו לא הולך בכלל עם מוצרי חלב, עם גבינות לבנות, עם גבינות בכלל, עם יוגורטים, לא עם גלידה ולא עם לחם שמרים ועוגות כפי שאנחנו מכירים. בהודו אוכלים דברים מוזרים שמבחינתי עדיף לא להתקרב אליהם, אז לסיום רשימת האין של הודו (לאיזון – יש גם הרבה יש, אבל זה נושא לכתבה אחרת – אציין שאין בהודו עוד מספר דברים בסיסיים:

1. אין בה חיה המכונה סופרמרקט – פשוט עוד לא המציאו. רק בעיר הנורמלית היחידה בהודו, צ'אניגראם, עיר מתוכננת לפי סטנדרטים אירופיים, מצאנו מעין מיני סופרמרקט קטן, המיועד כנראה לתושבי חוץ. אבל מי בכלל נוסע להודו כדי לראות עיר נורמלית?

2. אין כמובן בהודו מדרכות. יש כביש ללא שוליים, משני צדיו עפר, על העפר ערימות של אשפה אינסופיות כגון בקבוקים, שקיות ריקות או מלאות, קופסאות, מיני אוכל שפג תוקפו, זבלים. ובקיצור – אשפה לכל דבר ועניין, כמו אצלנו בשביתת עובדי התברואה, אלא ששם זה כרוני ונמשך לכל אורך דרכיה ורחובותיה של הודו, כך שלאורך הכבישים ולצידיהם יש נהרות של אשפה. בצידם, סמוך לכביש, זורמים פלגי מים קטנים בלתי מזוהים, מקורם לא ברור, אך אין הם מעלי צחנה. הכבישים עמוסי תנועה, כאשר בצורה לא סבירה כאשר כולם נוסעים באותם מסלולים לכל הכיוונים. רמזורים אין בנמצא, גם לא מעברי חצייה להולכי רגל. ובקצרה – הכביש הוא ג'ונגל חסר פשרות.

הודו - תחבורה מקומית
הודו - תמונה אופיינית לתחבורה מקומית

בין עומס התנועה הלא סביר לבין מרחבי האשפה האינסופית מהלכות נשים יפהפיות לבושות בגדי סארי מדהימים, עדינים, צבעוניים ורקומים להפליא. אין דבר יפה וקסום יותר מסארי עדין יפהפה. הגברים לבושים בלבוש מערבי.

כבר אמרנו שההודים הם בעד חופש, ואיש הישר בעיניו יעשה, כך שבהיעדר חוקי תנועה ובהיעדר רימזור מסתערים מיליוני הודים ברצותם לחצות כביש לעבר נהר המכוניות, הטוקטוקים (מין תלת אופן), האופנועים (ארבעה אנשים לפחות על אופנוע), כששאר כל כלי הרכב צופרים ומצפצפים ובאורח פלא חוצים ההודים את הכביש.

הנהג המנומס שלנו תמיד פתח לי את הדלת לתוך הכביש הסואן. מה הבעיה? בהודו יש אלוהים, והוא שומר על כל מיליוני ההודים בחציית הכבישים, קסם ופלא בפני עצמו.

3. ועיקר העיקרים החשוב שבחשובים, מה אין בהודו? אין, אבל אין, ניירות טואלט! בשירותים הציבוריים אם מבקשים נייר הם מציעים חתיכת עיתון. אגב, עיתון הוא דבר מאוד פופולרי בהודו, לא רק לקריאה. ממנו אוכלים בדוכן את מנת האורז שקנו לצהריים וגם אורזים את כל הקניות.

באשר לנייר הטואלט, הרי הוא שווה יותר מזהב. הגליל דקיק ופצפון, ולך חפש בשווקים ההודים גליל נייר טואלט. התמזל לנו שהנהג שלנו רכש עבורנו, לא ברור היכן, מארז גדול של נייר טואלט. כך שלכל מקום הלכנו עם וידאו, מצלמה, בקבוק מים וגליל נייר טואלט ביד (כבר הוזכר קודם).

עם כל האין שבהודו, יש גם הרבה יש. השאלה לאן מכוונים את המבט ובאיזה מצב רוח.

*מוקדש ליניר האחד והיחיד באהבה ובתודה, כי רק בזכותו הכל התגשם.
error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן