הביתנים של החברות הישראליות, בעיקר הגדולות שבהן – אלביט מערכות, רפאל והתעשייה האווירית – משכו השבוע לתערוכת יורוסאטורי הענקית בפריז גם עשרות רמטכ"לים מכל העולם, גנרלים, שרי ביטחון ושרים בכירים אחרים. כל ראשי תעשיית הביטחון הישראלית התקבצו בפריז 

מאת עמיר רפפורט

ההשתתפות של התעשיות הישראליות בתערוכת יורוסאטורי בפריז רושמת השבוע שיא. עוד שיא. לא פחות מ-54 חברות בטחוניות ישראליות משתתפות בתערוכה. "מדינה של שבעה מיליון תושבים מביאה כל כך הרבה חברות", אמר כלא מאמין ראש האגף לסיוע בטחוני במשרד הביטחון, תא"ל (מיל') שמעיה אביאלי.

וזו לא רק הכמות, אלא האיכות: כמעט כל החברות הישראליות המשתתפות בתערוכה, שתסתיים ביום שישי, מציגות חדשנות טכנולוגית ואינספור רעיונות מקוריים, ונועזים. הביתנים הישראלים הם לא רק יפים, אלא גם מרשימים. ישראל נראית בתערוכה כמעט כמו מעצמה, רחוק מהמצב האמיתי: מדינה קטנה מוקפת אויבים (כמו פעם) במזרח התיכון.

יורוסאטורי היא מהתערוכות החשבות בעולם. היא נערכת בחודש יוני בפריז, פעם בשנתיים, בכל שנה שבה אין סלון אווירי (כל אחת מהתערוכות הפריזאיות החשובות נערכת אחת לשנתיים). בניגוד לסלון האווירי, יורוסאטורי מתמקדת בפיתוחים המיועדים ללוחמת יבשה וביטחון פנים (HLS). הביתנים של החברות הישראליות, בעיקר הגדולות שבהן – אלביט מערכות, רפאל והתעשייה האווירית – משכו השבוע לא רק מבקרים תמימים, אלא גם עשרות רמטכ"לים מכל העולם, גנרלים, שרי ביטחון ושרים בכירים אחרים. כל ראשי תעשיית הביטחון הישראלית התקבצו בפריז.

מעל ההישג הגדול מרחפת עננה כבדה המגיחה ממזרח

לכאורה, התעשייה הבטחונית נמצאת בתקופת הזוהר שלה, אלא שמעל להישג הגדול מרחפת עננה כבדה, שמגיחה ממזרח, וקשורה לנסיגת כוחות ארצות הברית מעיראק, שכבר הושלמה, ולנסיגה המתוכננת של כוחות הקואליציה מאפגניסטאן – בשנת 2014.

הנסיגות, בשילוב המשבר הכלכלי בארצות הברית ובאירופה, כבר הביאו לחיתוך דרמטי בתקציבי הביטחון של מדינות רבות. המכירות של התעשיות הביטחוניות הישראליות כבר רשמו ירידה בשנת 2011 לעומת שנת השיא 2010, אל מתחת לרף של שבעה מיליארד דולר, אך האם הירידה תיבלם?

"התעשיות הישראליות צריכות לשתף ביניהן פעולה ולשתף פעולה עם חברות בחו"ל, מתוך מטרה לשמור על היקף המכירות שלהן בעולם", אמר תא"ל אביאלי, בטקס הפתיחה של הביתן הלאומי בפריז.

פרידה מאלוף (מיל') יוסי בן חנן 

החגיגה של התעשיות הבטחוניות בפריז הייתה מהולה השבוע גם בעצב: מדובר באירוע האחרון שבו משתתף כאיש משרד הביטחון, האלוף (מיל') יוסי בן חנן. בן חנן הצטרף לפנימיה הצבאית לפני 54 שנים, והתגייס לצה"ל לפני 50 שנה. לאורך יובל שנים הוא היה בשר מבשרה של מערכת הביטחון, נוכח בכל צומת אפשרית: מהתמונה המפורסמת שלו אוחז קלצ'ניקוב במימי תעלת סואץ, שהונצחה על שער המגזין "לייף", דרך פציעה אנושה במלחמת יום הכיפורים, ועד תפקידים בכירים בחיל השריון ובצמרת צה"ל, ובמשך למעלה מעשור – ראש סיב"ט, שקידם במאות אחוזים את היצוא הבטחוני הישראלי, עד שמונה לפני כשנתיים לתפקידו האחרון בשירות הציבורי כראש משלחת משרד הביטחון במערב אירופה. בן חנן יסיים את התפקיד הזה ויפרוש לגמלאות בעוד כחודשיים. בתו יוני, שקרויה על שם יוני נתניהו ז"ל, שחילץ את בן חנן מהמובלעת בשטח הסורי במלחמת יום הכיפורים, עובדת בעצמה בשגרירות בצרפת. מי יחליף את בן חנן כנציג מערכת הביטחון במערב אירופה? כנראה אף אחד. במשרד הביטחון שוקלים להתספק בנספח צבאי בלבד.

דו"ח המל"ל והמשט 

מי באמת הופתע מהדו"ח שפירסם אתמול מבקר המדינה על פרשת המשט הטורקי ועל התנהלות המטה לביטחון לאומי (המל"ל), ומי באמת קרא את הדו"ח ואת עשרות אלפי המילים שכתבו על אודותיו היום בעיתונים בארץ? כנראה שלא הרבה אנשים. האם פרסום הדו"ח יביא לשיפור תהליך קבלת ההחלטות בישראל? בטוח שלא, בדיוק כמו שדו"ח ועדת וינוגרד לא מנע תהליך עלוב של קבלת החלטות ערב המשט הטורקי, ארבע שנים אחרי מלחמת לבנון השנייה.

הדו"ח על המל"ל ועל המשט הוא האחרון שנכתב על ידי האלוף יעקב (מנדי) אור, שהיה ממונה על ביקורת מערכת הביטחון במשרד מבקר המדינה בשנים האחרונות, ומילא את תפקידו ללא משוא פנים כלפי עמיתיו לשעבר בצמרת הבטחונית. ואולם, הסיבה לכך שהדו"ח לא ימנע את הכישלון הבא היא שהטבע הישראלי הוא לבחון את קבלת ההחלטות של הממשלה בראש ובראשונה לפי מבחן התוצאה.

האם תהליך קבלת ההחלטות ערב מלחמת ששת הימים, וההחלטה ה"ספונטנית" לכבוש את רמת הגולן במהלכה, היו טובים יותר מאשר קבלת ההחלטות על רקע ההפתעה של מלחמת יום הכיפורים? לא בטוח, אבל התוצאה הייתה אחרת. את התקיפה בכור הגרעיני בסוריה ב-2007, המיוחסת בעולם לישראל, לא חקרו כי היא הצליחה, אבל מה היה קורה אילו נכשלה חלילה? ואם צה"ל היה משתלט בקלות על המרמרה כמו במשטים קודמים, האם מישהו בכלל היה יודע היום מה זה "מרמרה"? והאם העובדה שבשנים האחרונות נערכו כ-60 דיונים בקבינט בנושא האיראני מבטיחה את קבלת ההחלטה הנכונה – האם לתקוף ומתי? למרבה הצער, לא. גם ההחלטה בסוגיה האיראנית תיבחן על ידי ההיסטוריה בראש ובראשונה לפי התוצאה.

הכשלים שנחשפים שוב ושוב הם עמוקים ולא ייפתרו רק באמצעות תהליך סדור של קבלת החלטות. הם נובעים מעודף השפעה שיש לצה"ל בתהליך קבלת ההחלטות הגורליות ומבעיות אגו: מאבקי אגו שנעטפים בתירוצים עקרוניים, הם הסיבה האמיתית לסמכויות שאינן מועברות למטה לביטחון לאומי בניגוד לחוק שנחקק כבר לפני כשלוש שנים. גורמים רבים במערכת הביטחון אינם מעוניינים לשתף את המל"ל בתהליך קבלת ההחלטות, אז הם ימשיכו לעשות הכל כדי שהמטה לא "יציק" להם. כדי ליצור בארץ מטה לביטחון לאומי אמיתי, כמקובל בארצות הברית, דרושים שינוי תרבותי ותקציבי ענק, שיהפכו את המטה לגוף אסטרטגי של ממש (ולא רק חבורה של כמה עשרות אנשים בסך הכל, כמו היום), וזה לא יקרה באמצעות עוד דו"ח של המבקר.

ולסיום, פרט מפתיע: אהוד ברק היה מעורב עמוק בעסקה שהביאה את שאול מופז לתפקיד המשנה לראש הממשלה ואת קדימה לקואליציה. אחרת, איך אפשר להסביר את העובדה שביום הארוך,  שבסופו הלכנו לישון עם בחירות בספטמבר וקמנו עם ממשלת אחדות לאומית, בילה ברק בבית ראש הממשלה מ-11 בבוקר עד אחת בלילה? מסתבר שיש מבצעים, שאהוד ברק מעדיף לא לקחת עליהם קרדיט.

•  עמיר רפפורט הוא עורך ראשי ומו"ל של "ישראל דיפנס".

טורים קודמים של רפפורט