Skip to content

בעצם כולנו ההולכים / ביקורת

בספרו של אביחי קמחי ישנו גילוי לב וכנות, יושר וישירות. הוא אינו מתחבא מאחורי פרסונה שירית או מסיכה, אלא עומד מול עצמו ומול קוראיו באומץ לב וללא מורא מסתכל פנימה אל תוך נפשו
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

ספרו של אביחי קמחי "ללכת" אינו רק אסופת שירים, אלא גם, ואולי בעיקר, מסמך אנושי מרתק (כמו שהיה ספרו הראשון, שהיה יותר יומן מחלה), של אדם אשר באמצע חייו לפתע מתבשר שהוא חולה במחלה סופנית. הוא אינו נכנע לבשורה המרה ואינו מתמסר לצו הגורל, אלא נאבק, בכל דרך אפשרית, במחלה. הדרך שבה הוא בחר, לצד הרפואה, היא דרך הביבליותרפיה, דרך הכתיבה שהיא במובהק הביטוי העצמי המשוכלל ביותר.

מצאתי בספרו של אביחי קמחי גילוי לב וכנות, יושר וישירות. הוא אינו מתחבא מאחורי איזו פרסונה שירית, איזו מסכה דרכה הוא בוחר להראות בציבור, אלא עומד מול עצמו ומול קוראיו באומץ לב וללא מורא מסתכל פנימה אל תוך נפשו. בדיוק באותו האופן בו הוא מתמודד עם המחלה – באומץ לב, למרות רגעי המשבר. ואין זה דבר של מה בכך. משורר של אמת חייב גם לגלות את חולשותיו . ואכן כאן מתגלה הגיבור והאנטי גיבור בו זמנית. (יסלחו לי קוראיי שאני משתמשת בביטויים גיבור ואנטי גיבור, הלקוחים מן העיסוק בסיפורת דוקא, כאן הם נראים לי הולמים ביותר) זהו הגיבור הטראגי הנאבק בכוחות שהם גדולים ממנו, "בחיה הרעה", שבאים עליו במפתיע ובעצם אין לו שליטה עליהם. אלה כוחות שנוחתים עליו כמחלת הסרטן, כשהיא כבר מפושטת למדי, והוא מגייס את כל כוחות הגוף והנפש כדי להשרד. אולם אין זה הגיבור נוסח גיבורי העל של המיתולוגיה היוונית, אלא הגיבור היהודי נוסח איוב המקראי שלמרות הסבל אינו חדל להאמין:

בכל יום
סְבִיב הַזְּרוֹעַ בָּהּ הָחְדַּר עֵרוּי
לְטִפְטוּף הָרַעַל הַמַּרְפֵּא
כָּרַכְתִּי אֶת רְצוּעַת הָעוֹר
הִדַּקְתִּי אֶת תַּשְׁמִישׁ הַקּבֹּרֶת
בֵּרַכְתִּי עַל הַהֲנָחָה
וְקִדַּשְׁתִּי אֶת הַתַּרְעֵלָה.

וּסְבִיב הָרֹאשׁ הַמֻּכֶּה בִּקְרִינָה
הִנַּחְתִּי רְצוּעַת עוֹר וְתַשְׁמִישׁ
לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינַי
כִּסִּיתִי עַפְעַפָּי בְּכַף יָדִי
וְקָרָאתִי מֵעִמְקֵי הַגֵּיהִנּוֹם
שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד.

והאנטי גיבור שבו מתגלה ברגעי החולשה בהם הוא מודה עד כמה הוא בעצם זקוק לזולת, זקוק לתמיכה וישועה. ואינו מסתיר את עליבותו ואת האין-אונים אל מול מצוקות החיים ומול המוות, ומעל לכל מחפש את המשמעות גם ברגעי השפל:

ללכת

הָיִיתִי פַּעַם מֵת מְהַלֵּךְ
וְהֵצַצְתִּי בְּמוֹדְעוֹת הַהוֹלְכִים
מִי בְּשֵׂיבָה טוֹבָה, מִי בְּטֶרֶם עֵת
וּמִי בְּיִסּוּרִים מְמָרְקִים
וּלְיָדִי הַלְכוּ אֲנָשִׁים חַיִּים.
הַתְקַנֵּאתִי בִּמְטַאֲטֵא הָרְחוֹב וּבְפוֹעֲלֵי הָאַשְׁפָּה
בַּיָּשִׁישׁ וּבָעוֹבֵד הַתּוֹמֵךְ בּוֹ
לֹא מָנַעְתִי יָדִי מִפּוֹשֵׁט יָד
גַּם בָּהֵם הִתְקַנּאֵתִי
רַק רָצִיתִי לְהַמְשִׁיךְ לָלֶכֶת.

וְהָיִיתִי לִמְהַלֵּךְ חַי
וְּסבִיבִי הַהוֹלְכִים
מִי תַּחַת שַׁיִשׁ וִּמי תַּחַת אֶבֶן.
עַל דַּעַת הַמָּקוֹם בִּקֵּשׁ שְׁלִיחַ הַקַּדִּישָׁא
מְחִילָה מֵהַהוֹלֵךְ
צְדָקָה תַּצִיל מִמָּוֶת קָרָא אִישׁ מְזֻקָּן
הוֹשַטְתִּי יָדִי
וְאַחַר הַלַכְתִּי

להמשיך ללכת זאת בעצם תמצית משמעות החיים. זוהי תפיסה אקסיסטנציאלית במובהק. כאן היא מקבלת את עיצובה האמנותי באמצעות המילה "ללכת", שהמשורר מפיק ממנה ומפעיל את מירב המשמעויות. גם להמשיך להתהלך על פני האדמה, אבל גם ללכת מכאן אל ההתאינות, ללכת מן הלידה אל המוות. בשיר זה מילה זו מקבלת משמעות נוספת, רֶלָטִיבִיסְטִית – ללכת ביחס למה. "מת מהלך" לעומת החיים ו"מהלך חי" לעומת אלה שהלכו לעולמם. קיום סתמי או קיום של משמעות. כאן המהלך כמו עומד בתווך, במצב הביניים המאיים, עד בלתי אפשרי לנפש, של "ללכת" באי ודאות מוחלטת. ללכת לאן? ביחס למה? ולפי מיטב הבנתי זאת גם משמעותה של כותרת הספר כולו. במובן זה כולנו "הולכים" באי ודאות קיומית. תכונת המוחלטות היא למוות בלבד, והמשמעות היא בפועלנו בטרם לכתנו הסופי.

ללא זמן

פַּעַם הָלַכְתִּי בָּרְחוֹב
וְרָאִיתִי עַל פַּח אַשְׁפָּהְ
תַּחְתּוֹנֵי אִשָּׁה וְתַחְתוֹן עַלְמָה
וְלֹא הָיוּ בָּהֶם לֹא אִשָּׁה וְלֹא עַלְמָה
וְרָאִיתִי נַעַל קְטַנָּה וַעֲגָלָה
וְלֹא הָיוּ בָּהֶן רֶגֶל וְלֹא תִּינֹוק.
לְמָחֳרָת סִלְקוּ אֶת הַוִּידֵאוֹמָט
מֵחֲזִית הַקִּיר בְּמֶרְכָּז הַמִּסְחָרִי
וּמוֹדָעַת אֵבֶל יְשָׁנָה יָצְאָה לָאוֹר
וְהִיא נְכוֹנָה לָעַד
וְהַמֵּת בָּה הוּא מֵת מֻחְלָט.

בשיר זה מתבונן המשורר בפרטים קטנים וזניחים של המציאות. כאלה שלכאורה אין מקומם בשירה. אולם ההתבוננות עצמה היא מיוחדת מאוד וכל כך אישית, כמו טביעת אצבע של האיש שכוללת בתוכה את נסיון חייו. מיד מובן שאותם הפריטים אינם ייצוגים מטונימיים המסמלים את הדבר היותר גדול או השלם אליו הם משויכים. התחתונים אינם מייצגים את האישה או העלמה והנעל הקטנה והעגלה אינה מייצגת את התינוק. בראייתו המיוחדת של אביחי קמחי, המשורר, הם מיצגים את ההעדר עצמו, האין. לקראת סופו של השיר מתברר שאותם פריטי לבוש הזרוקים לפח יכולים, בדומה למודעת האבל, לייצג את המוחלט, שהוא המוות. אותם החפצים מעוררים בו את האימה הגדולה.

אני יכולה לומר בודאות שלפנינו קול אוטנטי. שאפשר ליצור זיהוי מוחלט בין הדובר לדבריו, שדבריו המהימנים מרגשים עד מאוד. הרי כולנו בעצם אוהבים להציץ אל חייהם של אחרים, על משבריהם ועל נצחונותיהם. מכאן גם אנחנו, הקוראים, שואבים כח.

אביחי קמחי "ללכת", הוצאת "צור אות" ירושלים 2012, 85 עמ'

 

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן