הנקמה הכי טובה מגיעה כמו דוקרן לקרח, קפואה ובלתי צפוייה, מפתיעה ומחוספסת, לא נותנת לצד השני בכלל לעכל את הדברים, חותכת וצורבת. מהי נקמה ומה היא מגלה לנו על עצמנו?

מאת איתנה לוי אליעזר

לאחר שטועמים שברון לב, לא תמיד הרגש בשליטה. נוצר חלל גדול בין המציאות בשטח לבין המציאות שבנינו לנו בתוך ים של הגנות ופחדים. ההישרדות של חיינו.

לפעמים, לאחר שנספג ההלם הראשוני בעקבות הפרידה, הכעס מתחיל לחלחל לכל איבר אפשרי בגוף, הוא משתלט על כל חלקה טובה בגוף ובנפש וזה עניין של זמן עד שהוא פורץ החוצה.

ואז מגיעה הנקמה.

הנקמה הכי טובה, כך נאמר לא פעם, מגיעה כמו דוקרן לקרח, קפואה ובלתי צפוייה, מפתיעה ומחוספסת, לא נותנת לצד השני בכלל לעכל את הדברים, חותכת וצורבת.

"אני חייבת לנקום בו, כן אני אעשה זאת, אני לא אתן לו לברוח מהאחריות, אני אתנקם, ארגיש כל כך טוב עם עצמי, זו תהייה 'המתנה' שלי אליו, לאחר שהרגשתי בגללו כל כך רע, כל כך עצוב, לא אתן לו לצאת מזה כשידו על העליונה, אני רק צריכה לחשוב על זה קצת, השאר יבוא מאליו".

"היא בגדה בי, הותירה אותי חסר אונים וכל כך פגוע, איך היא יכלה לעשות לי כזה דבר? אני מרגיש חצי בנאדם עכשיו, חצי גבר, אני אחזיר לה במוקדם או במאוחר, רק צריך לחשוב, איך אני עושה לה את זה, אני רוצה שהיא תרגיש בדיוק כמו שאני הרגשתי, שתדע ותבין על בשרה את ההרגשה המשפילה הזאת… אני אנקום בה".

ההרגשה היא עילאית. למרות שבנקמה אין שום טעם טוב, היא נותנת לנו מרחב והתעסקות באדם שפגע בנו, היא ממלאת בנו את החלל שנוצר עקב הפרידה, וגורמת לנו לחשוב מחשבות שאם ננקום – מצבנו ישתפר.

מהי נקמה בכלל? ומה היא מראה לנו על עצמנו?

נקמה היא יצר חזק מאוד, שלפעמים שבא להפיג, ולוּ במעט, הרגשת דחייה שיש בנו לאחר פרידה, עלבון קשה שקשה לנו להכיל, אדם שהיה קרוב אלינו ועכשיו כבר לא. היצר הזה מתעצם בקרבנו, הוא כולל רגשות עזים של כעס ותסכול, שאנחנו לא רוצים לחוות אותם לבד, לכן אנחנו זורקים אותם בחזרה לזה שפגע בנו.

לא רק "עין תחת עין", אלא לעיתים קרובות "מנה אחת אפיים"

הנקמה באה לפגוע היישר בעקב אכילס של הצד השני, ובדרך כלל זה אדם שאנו מכירים היטב, כך שאין שום בעייה לזהות את חולשותיו ולהכות בהן. הנקמה היא לא רק "עין תחת עין", אלא לעיתים קרובות "מנה אחת אפיים". היא נועדה חד וחלק לפגוע בזה שפגע בנו, להחזיר לו כגמולו, לראות אותו סובל כשם שאנחנו סבלנו. במובן מסויים זה כמו לקחת את החוק לידיים ולפעול, להחזיר לעצמנו בדרך לא דרך את כבודנו האבוד.

כאשר מדובר בפרידות הכרוכות בעלבונות צורמים, לא אחת עולה בי השאלה אם אפשר היה להעמיד לדין אדם שגרם ללב שבור, שנעלם פתאום ללא תשובות, שגרם עוגמת נפש גדולה. אילו אפשר היה לתבוע אדם זה בגין עוגמת נפש, איך היו נראים חיינו? האם ישנן מערכות יחסים שבכלל לא היו מתחילות? כמה היינו שקולים יותר במערכות יחסים, והאם הנקמה כלל הייתה קיימת במקרה כזה?

יחסים הם דבר מורכב, רחוקים שנות אור ממדע מדוייק. אין אדם שלא נפגע בחייו, כולנו נושאים בתוכנו צלקות, קטנות או גדולות, לפחות ממערכת יחסים אחת. אחדים מאיתנו מחליטים לנקום. אלו שיצר הנקמה טבוע בהם אינם יכולים לסבול את הפגיעות ולעבור על כך לסדר היום, הם  לוקחים על עצמם את תפקיד השופט במשפט שלא קיים במציאות והולכים עם זה הכי רחוק שאפשר. עד כמה שהם יכולים.

האם אנחנו נקמנים?

אם דורכים לנו על יבלות ונקודות רגישות, רובנו נקמנים. לא רק במערכות יחסים בין נשים וגברים יש נקמה. הנקמה נמצאת בכל מקום ובכל זמן נתון – ביחסים בין הורים וילדים, בעבודה, בלימודים. נקמה עלולה להגיח בבת אחת, או להתבשל בשלבים.

"הבן שלי לא דאג לי כשהייתי חולה ומבוגרת, רק הבת שלי טיפלה בי וסעדה אותי, הבן שלי רק רצה לזרוק אותי לבית אבות במטרה לקבל את הדירה שלי, לכן בצוואה שלי הורשתי את כל רכושי לבתי".

"הבוס שלי העליב אותי, פגע בי, מתייחס אליי כמובן מאליו, לכן כשהיו ימים לחוצים בעבודה וידעתי שיהיה זקוק לי, לקחתי שלושה ימי מחלה, רק ככה הוא ילמד שאליי מתייחסים בכבוד".

"החברה שהייתה לי הכי טובה לא התייחסה אליי היום בבית הספר ושיחקה בהפסקה עם ילדה אחרת. קבענו לפני כמה ימים שאעזור לה להתכונן למבחן. אני לא אעשה את זה, מצידי שתיכשל, היא פגעה בי, לא מגיע לה שאעזור לה!"

עטינו על עצמנו צבעי קרב, קראנו קריאות עידוד ויצאנו להילחם

השמחה לאיד על שהצלחנו לפגוע בחזרה, במילים או במעשים, במי שפגע בנו, נותנת לנו להרגיש כל כך טוב, אפילו לכמה שניות, כי החזרנו מלחמה. עטינו על עצמנו צבעים של קרב, קראנו קריאות עידוד ויצאנו להילחם במטרה לפגוע במי שפגע בנו. תקפנו אותו בול בנקודות החלשות שלו, אמרנו לו את המילים הכי כואבות שיש. ידענו שהוא ייפגע – ואהבנו את זה.

ביצענו מעשים שידענו שיפגעו בצד השני, ובאותו הרגע כלל לא היה אכפת לנו, רק הרגשנו בתוכנו את הלהט והתשוקה, לנקום במנה גדושה, שתספק את היצר, שתעניק מנוחה קלה לכעסים ולתסכולים שלא נותנים לנו לשכוח. ואחרי שעשינו זאת, חזרנו להיות עצמנו – כי החזרנו.

ישנם אלו שנוקמים ולאחר מכן מתחרטים ומוצאים את עצמם בחוסר מנוחה, בשאלות נוקבות כגון  למה הייתי צריך את זה? איך בכלל הגעתי לזה.

ויש את אלו שמרגישים עם הנקמה שלהם גדולים מהחיים, מרגישים שהגיע לצד השני לחוש את חודו של החץ שנורה לעברו, החץ שעד עתה היה רק בלב אחד ועכשיו שניים חולקים בו. זה מאפשר להם להם להוריד מהנטל על ליבם ולצעוד קדימה, בלי להביט אחורה בזעם.

"זו הייתה הנקמה הכי מתוקה שהייתה לי"

"עזבתי למענה את אשתי, חיינו יחד שבע שנים", כך סיפר לי ידיד לא מזמן. "במשך הזמן היא הפסיקה להתעניין בי. התהלכתי כמו סהרורי. למענה הרי פירקתי את משפחתי! עד שגמלה בלבי החלטה, לפתות את החברה הכי טובה שלה, וגם לדאוג שזה יגיע לאוזניה. ואכן כך היה. חברה טובה? כלל לא היה קשה לפתות אותה. נעלמתי לה אחרי אותה פעם יחידה, אך דאגתי שידידה משותפת תעביר לה את הבשורה, זו הייתה הנקמה הכי מתוקה שהייתה לי", הוא אומר. ואני מקשיבה לו, מביטה לו בעיניים, ושואלת את עצמי, האם הוא עשה את זה רק בגלל שהוא עדיין אוהב אותה? מובן שלא שאלתי אותו. את האמת שלו הוא יודע בתוך ליבו.

האם הנקמה משתלמת?

חברה אמרה לי לא מזמן שמי שרוצה לנקום, כדאי שיכין שני קברים, לא רק קבר אחד. זו גם דרך אחת מיני רבות להסתכל על זה. הדעות כמובן חלוקות, והפרשנויות לא נגמרות. מה שבטוח – הנקמה היא חלק בלתי נפרד מחיינו, לכן אנחנו חייבים תמיד לפשפש במעשינו, שלא נמצא את עצמנו כשחבל גדול כרוך סביב צווארנו ודוקרן גדול של קרח מוטל לצדנו.

אנו לא אחראים למעשיהם של אנשים אחרים, אנחנו אחראים אך ורק למעשינו.