מה באמת כואב לתושבי הפריפריה? דיברתי השבוע עם קבוצת "הכוח להשפיע - תושבים עושים שינוי" בקרית גת, ניסיתי להבין מה הם חושבים שצריך לקרות בקיץ הזה. מאת רן מלמד
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
מה באמת כואב לתושבי הפריפריה? דיברתי השבוע עם קבוצת "הכוח להשפיע – תושבים עושים שינוי" בקריית גת, ניסיתי להבין איפה הם היו בשנה שעברה בזמן המחאה החברתית הגדולה, מה הם חושבים עליה, ובעיקר, מה הם חושבים שצריך לקרות בקיץ הזה. וזה מה שהם סיפרו לי
מאת רן מלמד
אחד הדברים העצובים במחאת קיץ 2011 היה מקומה של הפריפריה בתוך המחאה הכוללת. לא מעט נטען כי המחאה היתה בעיקר מחאת מדינת תל אביב, לעיתים אפילו מדינת רוטשילד. כשהחופש נגמר מצאו לעצמם הפעילים תומכים במאהל המחאה בשכונת התקווה, ברחוב לוינסקי ובמקומות נוספים, בעיקר בדרום תל אביב.
בפריפריה הדרומית והצפונית ניסו פעילים חברתיים, בעיקר סטודנטים וחברי תנועות הנוער, לשמור על להבת המחאה גם במהלך הסתיו והחורף, בואכה אביב וקיץ 2012. יחד איתם צעדו כל הזמן קבוצות קטנות של תושבים שמאמינים שניתן להביא את השינוי ושקודם כל צריך לסייע לשכבות המוחלשות ורק לאחר מכן למעמד הביניים, ושגם שילוב בין השניים מחייב קודם כל התייחסות ל"עניי עירך".
בקיץ 2011 נסעתי להפגין יחד עם קבוצה מדהימה של נשים מקריית גת. קבוצת "הכוח להשפיע – תושבים עושים שינוי", הפועלת במסגרת מרכז הזכויות של עמותת "ידיד" בעיר.
לא היינו לבד בצעדה, שהחלה בכניסה לעיר והתקדמה לאיטה לעבר הפארק העירוני בטבורה של העיר הקטנה. אבל לא היו שם אלפים. אולי מאות. מחלונות הבתים המשקיפים אל הרחוב הראשי של העיר יכולנו לראות תושבים רבים שיצאו אל החלונות והמרפסות כדי להסתכל על החבורה המוזרה של תושבי העיר מלווים בתגבורת של סטודנטים ופעילים חברתיים, המתהלכת ברעש מרעיש אוזניים וצועקת, חזור וצעוק, העם דורש צדק חברתי.
אף אחד מהם לא ירד למטה, אף אחת לא הפסיקה את שגרת יומה כדי להצטרף לצעדת המחאה שניסתה להביא את בשורת השינוי ההכרחי אל תושבי עיר דרומית אחת הסובלת מאבטלה, מחוסר במוסדות תרבות, משירותים עירוניים ברמה בינונית או אף למטה מזה ובעיקר – סובלת מחוסר תקווה לעתיד טוב.
השבוע חזרתי אל חברות וחברי קבוצת "הכוח להשפיע – תושבים עושים שינוי". מאז הקיץ שעבר השתנה הרכב הקבוצה, אל קבוצת הנשים הצטרפו פעילים משכונת גליקסון, אחת מהשכונות היותר מוזנחות וקשות בקריית גת. חבורה נפלאה של תושבים שפשוט איכפת להם מהמתרחש סביבם.
ניסיתי להבין איפה הם היו בשנה שעברה בזמן המחאה החברתית הגדולה, מה הם חושבים עליה, ובעיקר מה הם חושבים שצריך לקרות בקיץ הזה. קיץ 2012. וזה מה שהם סיפרו לי. אחד אחד. בשקט בשקט הם דיברו. הם שיתפו, הם חילקו ושיקפו.
ציון: לתת לחיות בכבוד. הדלק עולה ומוצרים עולים, אני בעד כל מחאה שיש.
ולנטינה: לבנות עוד דיור ציבורי. מצב הדירות של עמידר גרוע, בכל יום החיים יקרים יותר ויותר. חשבון החשמל עולה, חשבון לעמידר עולה בלי הסבר. אני קונה פחות ממה שיקר, החשבונות מכבידים עליי, בשוק הייתי קונה מוצרים ב-40 שקל ומפוצצת את העגלה, והיום בלא פחות ממאה שקל ורואה בבית שלא קניתי כלום. הלחם יקר, אין כסף לעשות חיים.
חנה: יוקר המחייה, בכסף העומד לרשותי קונה פחות מלפני חודשיים-שלושה. לא הפסקתי לחסוך, משתדלת שכן, וזה יוצא פחות ופחות. לא הייתי נוכחת במחאה בקיץ, ואני מסכימה שהמדינה צריכה לעזור ברכישת דירות, אנחנו יכולנו להתחיל, והיום מאוד קשה, שיטת הניקוד למשכנתא. אהיה מוכנה לצאת השנה על העלאת המחירים.
"בכל מקום הורדתי, בכל שירות יש לי חבילות מינימום"
רונית: בית, ילדים, ואני מחוץ לעסק, לא קונה לי שום דבר, פחות או יותר יודעת את ההוצאות על החשבונות, פלאפון הורדתי למינימום, בנק למינימום, בכל מקום הורדתי, בכל שירות יש לי חבילות מינימום. את חלוקת המזון אני עושה רק ברגל ורק בתחומי הרובע שלי… בטח שאני אפגין, נגד היחס לקשישים, יוקר המחייה, אך בעיקר היחס לקשישים.
ולנטינה: בחיים לא הייתי במינוס. השנה אני במינוס ואני לא קונה משהו מיוחד.
דורית: השתתפתי בקיץ במחאה וגם עכשיו, בשוק של קריית גת, סתיו שפיר הייתה בשבוע שעבר. לסתיו יש תחושת חוסר אונים שהכול התמסמס, טעינו כששמענו לכולם שבסוף לא עשו שום דבר. אפשר להתנגד בקריית גת על הקמת מפעל החרסית, מפעל הבוצה. המחאה האישית שלי בעניין של סלולר, 9,000 דירות תפוסות של ידי החברות ומשמשות לממסר לגלישה אלחוטית.
ליליאן: הפסקתי עם המותרות, ויתרתי על המון תרופות. אסור לי, אבל הורדתי, זה לא, זה לא, זה יקר!!! יש לי בן חייל שגר אצלי עם אשתו, הוא התחתן ואין לו איפה לגור, פעם הייתי יוצאת קונה ים של דברים, והיום צ'יק-צ'יק 120 שקל בלי כלום.
יפה: לא יצא לי להיות במחאה, נכון להיום אני מסתכלת על זוגות צעירים, על המחייה, על תרופות, ויתרתי על ביגוד, הנעלה, על אירועים מסוימים. ויתרתי על עוגות, על "על האש". מבחינת תרופות אני מוותרת על חלק, החשבון הכי מעצבן שהמחיר שלו עלה – חשמל, ארנונה, גז.
נריו: שנה שעברה הייתה מחאה, משהו עזר? בשנה הזו הכול עלה יותר, הכול עולה, והמשכורת לא עולה, אלה חיים שלנו. דלק אני קונה קצת פחות ממה שהייתי קונה קודם, מקצץ בדברים היקרים, אני אוהב בשר, אני לא אקנה לחם אבל אני קונה בשר. הפסקתי לנסוע לדרכים ארוכות בגלל הדלק, עד תל אביב צריך לשלם 100 שקל, קשה קצת, ומי אשם?זה מגיע מאירופה ומאמריקה כל השינוי, אני לא חושב שאפשר להוריד מחירים. קניתי ריצוף ליד רהט, כי שם יותר זול, ובקיץ האחרון לא יצאתי למחאה כי לא שמעתי. השנה אצא.
שלמה: הייתי במחאה עם הבת שלי הסטודנטית, קשה לי כאבא לעזור לילדה, ביקשנו עזרה מהעירייה ומכל מיני גורמים. אני נגד הוצאות חינוך בית הספר, תיכון עולה 1,200 שקל בשנה. קונים מעט מאוד, חופשי חופשי זה עולה, חשבון פלאפון 400-500 שקל. במקום חולצה יפה קונים חוברות לילדים, גם האישה מתחשבת. אני אמחה על נושא החינוך. כשהייתי נער הייתי הולך עם אמא שלי לשוק ארבע-חמש פעמים ובערב לקולנוע והיה נשאר עוד. היום ב-500 שקל בקושי ממלא עגלה בסופר. המחאה לא עוזרת…
סימה: יש לי בת נשואה, שניהם משתכרים טוב, יש להם הוצאת משכנתא של 3,800 שקל, הוצאות למעונות לילדים והרבה הוצאות חשמל ושכר לימוד לילדים הגדולים, בקריית גת אין הנחות בחינוך. ניסו לסדר לעצמם הלוואה, הם עובדים קשה. השנה אצא למחאה בעיקר סביב נושא הדיור.
"זה לא קל, לחץ פה, מלחמות ופיגועים ורצח, צריך אהבה"
זהבה: הייתי במחאה בשנה שעברה בבאר שבע, אני לא יודעת אם זה עזר, המחירים עולים, המחייה קשה, אני לבד, המצב קשה, מצמצמת אוכל, ביגוד והנעלה, לא יוצאת לבלות. קשה, קשה מכל הבחינות. לפעמים אין לי איך לשלם את חשבון החשמל, עמידר לא עושים לי דוד שמש.
סברינה: אני חד הורית לבת 18, עובדת בשני מקומות עבודה. אני שלוש שנים בשכונה. בשנה שעברה לא הייתי במחאה, עבדתי הרבה. היום אני רוצה להיות במחאה מבחינת יוקר המחייה, מרוויחה שתי משכורות ולא סוגרת את החודש ומשלימה תשלומי פיגורים, גרה בדירת עמידר, קומה ראשונה ללא סורגים.
יאשה: אני פשוט נפלתי כל כך קשה, נזרקתי מעבודה, הייתי במילואים, בצבא, ופיטרו אותי בתקופה אסורה. עבדתי בבית ספר בן צבי במשך שנים. נפגעתי מחומרים מסוכנים, לא מכירים בתאונת עבודה, ולא מכירים במחלה. הפקירו אותי במלחמה ועזבו אותי. דברים השתנו לטובה, זה לא קל. מדינה חמה, מסכנים גם בנים וגם בנות, זה לא קל, לחץ פה, מלחמות ופיגועים ורצח, צריך אהבה אחד לשני. אני אצא למחאה כדי שלילדיי ישראל יהיה טוב. ארטיק נמס הופך למים.
- באדיבות מתבונן חברתי – האתר של רן מלמד