פרשת קורח בדורנו

קורח לא מוכן להשלים עם הפער שקיים בין מה שבא מתוכו לבין סממנים חיצוניים שבאים מחוצה לו. קורח רוצה לכונן רפורמה גדולה בחשיבה היהודית, כל העדה כולם קדושים ולכן לא צריך הנהגה של מנהיגים/רבנים שיתנשאו מעל כולם; בימים אלו אפשר לחזות בתהליכים הקשורים בקשר הדוק לטענותיו של קורח. במובן הזה, המדרש מהווה מעין נבואה המתגשמת לנגד עינינו

Print Friendly

קורח לא מוכן להשלים עם הפער שקיים בין מה שבא מתוכו לבין סממנים חיצוניים שבאים מחוצה לו. קורח רוצה לכונן רפורמה גדולה בחשיבה היהודית, כל העדה כולם קדושים ולכן לא צריך הנהגה של מנהיגים/רבנים שיתנשאו מעל כולם; בימים אלו אפשר לחזות בתהליכים הקשורים בקשר הדוק לטענותיו של קורח. במובן הזה, המדרש מהווה מעין נבואה המתגשמת לנגד עינינו

מאת שראל רוזנבלט

הטענה המרכזית שקורח טוען כנגד משה ואהרון היא: "כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'". הפשט הטקסטואלי של הטענה הוא, שקרח קובל למעשה על ההנהגה של משה ואהרון, ובעיניו הם מתנשאים שלא בצדק על כל עם ישראל. לטענתו של קורח אין צורך בהנהגה, אין צורך באדם שיהיה מורם מעם משום ש"כל העדה כולם קדושים". אולם, המדרש מבין שטענה זו הינה חלק ממכלול רחב יותר:

"וַיִּקַּח קֹרַח" מה כתיב למעלה מן הענין (במדבר טו, לח): "וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת" קפץ קורח ואמר למשה: טלית שכולה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית? א"ל: חייבת בציצית. א"ל קורח: טלית שכולה תכלת אין פוטרת עצמה ארבע חוטין פוטרות אותה? בית מלא ספרים מהו שיהא פטור מן המזוזה? אמר לו: חייב במזוזה. א"ל: כל התורה כולה רע"ה פרשיות אינה פוטרת את הבית פרשה אחת שבמזוזה פוטרת את הבית?! אמר לו: דברים אלו לא נצטוית עליהן ומלבך אתה בודאן. הה"ד (-זהו שכתוב) "וַיִּקַּח קֹרַח".
אין ויקח אלא לשון פליגא שלבו לקחו וכענין שנאמר (
איוב טו, יב): "מַה יִּקָּחֲךָ לִבֶּךָ" הוא שמשה אומר להם שנאמר "הַמְעַט כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל". (במדבר רבה יח,ג)

"עונשו של קורח", סנדרו בוטיצ'ילי (צילום מתוך ויקימדיה)

"עונשו של קורח", סנדרו בוטיצ'ילי (צילום מתוך ויקימדיה)

מדרש זה הוא המקור לביטוי "טלית שכולה תכלת". המדרש בוחר בשני אלמנטים דומים על מנת לבטא את טענת קורח – ציצית ומזוזה. אחת הנקודות המשותפות בין השניים הללו היא, שהם רק סימן קטן שמבטא תוכן גדול. ניתן לומר שהציצית היא המזוזה של האדם ומן הצד השני, המזוזה היא הציצית של הבית. שניהם באים לתת את חותמו של הקב"ה, אחד על האדם והשני על הבית, כדי שהאדם/הבית יהיו במצב מתוקן.

קורח למעשה יורד לעומק העניין ואומר שאם אכן תפקידם הוא רק לתת חותם, אזי אם יש מציאות שבה האדם או הבית כבר הגיעו לתכלית, לתיקון, אזי אין צורך לכאורה בחותם, שהוא רק מעין תזכיר של מה אמור להיות. ולכן, אם הטלית כולה תכלת אזי אין צורך בסימן קטן וסמלי של חוטי הציצית; כמו כן, בית שמלא בספרי תורה הרי הבית כבר מתוקן ומדוע יזדקק לסממן חיצוני על פתח הבית?!

יוצא אפוא, שע"פ המדרש הבעיה של קורח היא לא בעיה פוליטית גרידא על אודות חוסר הצורך במנהיג שיהיה מורם מעם. אמנם יש משותף בין ציצית למזוזה, ששניהם הם מעין סטטוסים שנמצאים במעבר בין האדם לעולם שמחוץ (ציצית בגוף ומזוזה בבית), אולם דומה שהמדרש מבין שהבעיה של קורח היא מעט שונה. משה עונה לקורח: "דברים אלו לא נצטוית עליהן ומלבך אתה בודאן" ומכאן אנו למדים שהבעיה של קורח היא כללית הרבה יותר. קורח טוען שציוויים המגיעים מלמעלה אינם נצרכים משום שהמציאות למטה כבר מתוקנת. במילים אחרות, אפשר להציג את הקונפליקט כך: כאשר האדם מתוקן, כאשר הוא טלית שכולה תכלת, אזי הוא לא זקוק לשום דבר שמחוצה לו. הוא לא זקוק לסממן חיצוני שמתייג אותו והוא גם לא זקוק לציווי חיצוני שמחייב אותו לעשות דווקא כך ולא אחרת. אם העדה כולם קדושים, מדוע צריך איזה מנהיג או איזה רב שיהיה, שיתנשא מלמעלה ושהוא יאמר את דבר ה'?

אפשר להמשיך ולומר, על פי ההקבלה למדרש, מדוע בכלל צריך דבר ה' כציווי חיצוני, שהרי האדם בעצמו יכול להיות שלם ומתוקן? קורח מציף בדברים אלו את המתח המובנה שיש בין שתי תנועות שונות – הצמיחה מלמטה אל מול הציווי שבא מלמעלה. הצמיחה מלמטה מבטאת את האמון הגדול בכל אדם ובכך שכל אחד ואחד יכול להיות "טלית שכולה תכלת". בתוך כל אדם קיימת נשמה גדולה, שאיתה יכול האדם להתקדם מעצמו ולהיות אדם מתוקן במידותיו ומעלותיו.

במובן הזה, הציווי מלמעלה דוחק את האמון הניתן באדם, שהרי אם ממנים רב או מנהיג, זה מעיד, לכאורה, על כך שהאדם זקוק למישהו שידריך אותו, כי הוא עצמו איננו שלם. הציווי מלמעלה יכול להיות זר לאדם ולצמיחה הטבעית והאיטית שלו. ואם אדם הוא אכן כך, אם התיקון שלו ואפילו אם הקשר עם הקב"ה יכול להגיע רק מתוכו, מתוך פנימיותו, מדוע אם כן צריך את הציווי האלוקי שבא מלמעלה, מחוץ לאדם?

קורח לא מוכן להשלים עם הפער שקיים בין מה שבא מתוכו לבין סממנים חיצוניים שבאים מחוצה לו. קורח רוצה לכונן רפורמה גדולה בחשיבה היהודית, כל העדה כולם קדושים ולכן לא צריך הנהגה של מנהיגים/רבנים שיתנשאו מעל כולם; אם אדם הוא כולו תכלת מתוך עצמו, הרי שהוא לא זקוק ללבוש ציצית.

האמת בדברי קרח

רבים רגילים להפטיר כלאחר-יד את דברי המשנה שמחלוקת קורח ועדתו לא הייתה לשם שמיים ובזה הם מבטלים כעפרא דארעא את דבריו. אולם, התבוננות פשוטה בדבריו מגלה שקרח מצטט פסוקים מפורשים. פרשת קורח נסמכה לפרשיית ציצית (בסוף פרשת שלח) והרי שם נאמר "והייתם קדושים לאלוקיכם" ובמקום אחר נאמר "קדשים תהיו" וכן "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש." ובפרשת תרומה נאמר "ועשו לי מקדש ושכתני בתוכם" וכבר דרשו חז"ל "בתוכו לא נאמר אלא בתוכם – בתוך כל אחד ואחד". אם כן, הרי שיש לדברי קרח על מה לסמוך, שהרי טענתו היא: "כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה'".

גם ממדרש נוסף אפשר ללמוד על היחס הרציני ביותר שחז"ל מעניקים לדבריו של קורח. המדרש עוסק במזמור תהילים עט. מזמור זה פותח במילים "מזמור לאסף" שמבטא שיר הלל או לפחות שיר שמח, ואילו תוכן המזמור מדבר על חורבן ירושלים. חז"ל דורשים שאותו אסף שאומר את המזמור הוא צאצא של קורח וזאת הסיבה שעבורו יש ניצוץ של טוב בחורבן ירושלים:

דבר אחר, מזמור לאסף, והלא אינו אלא בכי לאסף… מה ת"ל מזמור לאסף? מלמד שהיה אסף ונביאים שמחין בו בדבר. משלו משל, למה הדבר דומה, לבת עניים שהלכה למלאות מים מן הבור ונפסק דלי של חרס ונפל לתוך הבור, והיתה בת עניים בוכה ומצווחת, באתה בת המלך למלאות מים מן הבור, ונפסק דלי של זהב ונפל לתוך הבור, הייתה בת עניים שמחה ומרקדת, אמרו לה, עד עכשיו את בוכה ומצווחת ועכשיו את שמחה ומרקדת?! אמרה להן, מי שמעלה דלי של זהב הוא מעלה דלי של חרס. כך אסף ונביאים כיון שראו שעתידין שערי ירושלים לבנות, שנאמר טבעו בארץ שעריה (איכה ב' ט'), מיד היה אסף ונביאים שמחין בו בדבר, אמר אסף, מי שעתיד לבנות את ירושלים הוא יעלה את אבי אבא מן הקרקע.  (תנא דבי אליהו רבה כח)

המדרש מתאר בת למשפחה ענייה שהולכת לשאוב מים מן הבאר בכד חרס. במהלך שאיבת המים הכד נופל אל תוך הבאר והמקרה מצער אותה עד מאד. לאחר מכן, מגיעה לאותה הבאר בת המלך וגם היא באה לשאוב מים וגם הכד שלה נופל פנימה, אלא ההבדל הוא שכדהּ עשוי זהב. משראתה זאת בת העניים שמחה שימחה יתירה. הסיבה לשמחה היא שעד עכשיו אף אחד לא היה טורח עבור כד חרס, אך כעת מי שיטרח להוציא את כד הזהב מתוך הבאר יוציא גם את כד החרס.

הנמשל הוא, שבת העניים היא קרח ועדתו ובת המלך היא עם ישראל. מדברי המדרש אנו לומדים שני דברים חשובים:

בני ישראל, בהמשך ההיסטוריה, יפלו באותו הבור שבו נפלו קרח ועדתו.

לעתיד, קורח ועדתו, או מה שהם מייצגים, יעלו ממעמקי האדמה ויחזרו לחיים ביחד עם כל עם ישראל. כלומר, טענתו של קורח תשמע ותהיה חלק מתודעת החיים של עם ישראל כולו.

אם כן, המדרש מתייחס ברצינות יתירה לדבריו של קרח. אמנם קרח הפריז בטענותיו ובפועל פספס אך בכל זאת ישנו גרעין חזק של אמת גדולה בדבריו. קרח צדק בחצי הראשון של דבריו אך טעה בחציו השני. אכן, 'כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה". במובן הזה אכן ישנה קדושה וגדולה הטבועה בכל אדם, ולכל אדם יש את היכולת לצמוח בכוחות עצמו מעלה. אולם, יחד עם זאת, קרח פספס במילים הבאות שאמר "ומדוע תתנשאו על קהל ה'". קרח הקצין בצורה כה גדולה את העובדה שיש יכולת של צמיחה אנושית מלמטה עד שהוא מבקש לבטל כל מימד של ציווי אלוקי שבא מלמעלה. לכן, בתפיסתו של קרח לא יכולה להיות הנהגה שמביאה את דבר ה', שמגשרת בין שמיים לארץ, שמנהיגה את העדה. ואם יש כזאת הנהגה אזי היא בהכרח איננה רצון ה' אלא יש להבין שמדובר כאן בהתנשאות (של משה ואהרון). הפספוס הגדול של קרח הוא בכך שהוא לא הבין ששתי התנועות הללו – זו שצומחת מלמטה מתוך האדם, וזו שמגיעה מלמעלה מהקב"ה – אינן מבטלות זו את זו אלא אדרבה הן מאפשרות זו את זו. האדם יכול להיות שלם ויחד עם זאת להיות תקוע בתוך עצמו מבלי להיפתח לעומקים ולקדושה שנמצאת מעבר לו. בעצם, אדם כזה חי את חייו ללא ריבונו של עולם. במשל של המדרש זהו הבור העמוק והחשוך שלא ניתן לצאת ממנו אא"כ תבוא יד מושיעה מלמעלה ותוציא את הכד החוצה. יחד עם זאת, עלינו לזכור שציווי מלמעלה ללא צמיחה מלמטה יכול להביא לדיכוי של האדם והעולם.

המדרש מבשר לנו שעם ישראל עתידים ליפול באותו הבור שבו נפל קרח. כלומר, שהעם היהודי עתיד לטעון טענות דומות על עליונותו של הגזע האנושי, ובפרט טענות על הקדושה הטבעית שיש בכל אדם ועל היות האדם 'טלית שכולה תכלת', ומכורח טענות אלו למאוס בציווי שבא מלמעלה. מאיסה בציווים ומאיסה בסממנים חיצוניים, שלאור השלמות הפנימית נראים כמיותרים וחסרי תועלת.

דומני, שבימים אלו אפשר לחזות בתהליכים הקשורים בקשר הדוק לטענותיו של קורח. במובן הזה, המדרש מהווה מעין נבואה המתגשמת לנגד עינינו. הבור שאליו נפל הכד של בת העניים נראה עמוק וחשוך ושם נמצא כעת גם הכד של בת המלך. מאז תחילת העת החדשה ואפילו כבר מתקופת הרנסנס התחילה התרבות האנושית (המערבית) לשים את האדם במרכז. האתגר הגדול שניצב בפני עולם התורה בראשית תקופת ההשכלה נבע מתוך תפיסה הומניסטית חזקה, שהעלתה על נס את דעת האדם ואת החשיבה הרציונאליסטית בצורה מובהקת וממילא התקשתה עם ציווים שמימיים הבנויים על מערכת מוסרית שונה.

אולם בדורנו דומה שהאתגר גדול עוד הרבה יותר. התסיסה הרוחנית ועליית הניו-אייג' מבקשות לראות באדם לא רק כבעל מוסר טבעי צודק אלא גם בעל מטענים רוחניים קדושים. בעצם, האדם מבטא לא רק הגיון מובן אלא גם רוחניות גבוהה. עלינו לקבל את מאווייו של האדם כפי שהם, כך טוענים, משום שהם בעצם חלק מהרוחניות האלוקית שיש בעולם. ממילא ציוויים חיצוניים סותרים לפעמים לא רק את ה"אדם" שבי אלא גם את ה"אלוקי" שבקרבי. דומני, שזוהי טענתו של קרח: "כולם העדה כולם קדושים ובתוכם ה'." אם כן, הגענו לעת שבו כד הזהב של בת המלך נפל בדיוק באותו הבור אליו נפל כדה של בת העניים.

עם כל זאת ואולי דווקא משום כך עלינו לומר מזמור ולא קינה, כדוגמת ר' עקיבא שצוחק כאשר הוא רואה שועלים מהלכים בבית המקדש. זאת משום שאם חציו הראשון של המדרש מתקיים, הרי שאנו קרובים לעת שבה גם חציו השני יתממש ובה נחזה בעלייתם של בני קורח מן האדמה. כד החרס והזהב יכולים לעלות מהבור העמוק בו הם נמצאים רק כאשר יד תבוא מלמעלה ותוציא אותם משם. דווקא מתוך ההפנמה של "כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה" אנו צריכים להיפתח להבנה שיש משהו מלמעלה; שיש שלמות גבוהה יותר; שהקיום העצמאי, שלם ככל שיהיה, יכול להיות תקוע בתוך בור חשוך; רק שנפנים את זה ונבקש את היד ממרום או אז תבנה ירושלים (שהיא מקום ההתגלות) וממילא גם כד החרס יעלה מעלה.  בזמן שכזה נצליח בעזרתו יתברך לשלב בין הצמיחה האנושית לבין ההתגלות האלוקית.

 

 

Print Friendly
פוסט זה פורסם בקטגוריה דת ומסורת, מאמרי עמדה, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על פרשת קורח בדורנו

  1. מאת ישער‏:

    מעניין מאוד , ובכול זאת:
    כה רך הטיעון,
    בכורח נטען ,
    קורח ועדתו נקברו חיים.

    עונש נורא לפשע נורא .
    האם אנו מסוגלים להבין באמת היום, מהות אותו פשע נורא של ימי יציאת מצרים .