לפעמים מתקיים קשר אינטימי וירטואלי ביני, הקוראת, לבין נפשו של כותב ספר הגות. למשל, "האמא", מירה אלפס, מדברת ישירות אליי, למרות שנפטרה לפני שנים. פרי רוחה חי וקיים ובמילים הכתובות, והיא מחזירה אותי אל עצמי. תפישה רוחנית  בה ההבדל בין חיים ומוות הוא רק הבדל של תדרי הרוח

מאת אילנה ארד לוין

ארוין יאלום הוא פסיכיאטר, פסיכואנליטיקאי וסופר יהודי אמריקני. מבין ספריו הרבים שתורגמו לעברית "על הספה", "כשניטשה בכה", "תליין האהבה", "אמא ומשמעות החיים" ו"מתנת התרפיה". כל ספריו עוסקים ביחסי מטפל-מטופל, בתחושותיו כמטפל הן בגוף ראשון והן באמצעות דמויות מטפל חלופיות שיצר. קליל מעמיק ומומלץ לקריאה בכל עת. באחד הספרים הוא מספר קוריוז על  שני מטפלים הנפגשים בתום יום עבודה גדוש מטופלים, במסעדה לארוחת ערב, כשהם זוללים כמויות ענק של אוכל, על מנת למלא את הבטריה הרגשית שלהם שכלתה במהלך יום העבודה. הם זקוקים להזנה רגשית, המתבטאת באופן פיזי בהזנה חומרית.

עבורי, להיות מטפלת זה לשכוח שאני קיימת בכלל. כל האנרגיה הנפשית שלי, לב וראש, ממוקדת במטופל: מזדהה איתו על מנת להבינו, מתלכדת איתו ועומדת לרשותו, וזאת כדי שמירה על המרחק הטיפולי הנדרש כדי גם לראות את הדברים מזווית נוספת.

אפילו שמץ של הרהור או רגש אינם חולפים בי על אודות עצמי. מעמידה עצמי לרשות המטופל באופן מלא (יש בזה בו בזמן גם ריפוי עמוק עבור המטפל, השוכח עצמו לחלוטין) האני הפרטי שלי נסוג אחורנית, כאילו לא קיים, מפנה את כל המרחב הבין-האישי לנוכחות המטופל. רגשות ומחשבות העולים בי הם אך ורק ביחס לרלבנטיות שלהם למטופל ולמען הדיאלוג הטיפולי. כאילו נמוגתי למספר שעות כאדם פרטי.

קוראים כמה שורות, ואז עוצמים עיניים מרגישים את הכתוב

בתום יום עבודה, בד בבד עם הסיפוק הטיפולי, אני חווה שיום שלם לא הייתי עם עצמי, שהלכתי לי לאיבוד, ואני רוצה לחזור ולמצוא את עצמי. רוצה לחזור פנימה לתוך עצמי ולמצוא את עצמי בתוכי. לדבר עם אנשים או בני משפחה זהו עול גדול מדי בתום יום טיפול. כל מה שאני זקוקה לשם ההזנה הפנימית הוא להיות בשקט בתוך עצמי, תוך כדי קריאה איטית מאוד של הגות רוחנית. זהו מרחב השקט המובנה. קוראים כמה שורות, ואז עוצמים עיניים מרגישים את הכתוב, ואם הוא אמת, ואם הוא נכון לי, אני חשה כיצד הלב שב ומתמלא, כיצד הבטריה נטענת וכיצד אני חוזרת להתקיים. זוהי בעצם קריאה מדיטטיבית, המרחב של השקט וההזנה הרוחנית המתקבלת מטקסט שפועמת בו אמת הזהה בעיניי לאהבה אוניברסלית. כדי להתמלא אין בי יכולת לאכול כלל. אני זקוקה לדיאלוג הווירטואלי, עם נפש של אמת שאינה נוכחת בעולם הפיזי שלי.

ליבת נשמתו או נפשו של הכותב נמצאת בין דפי הספר

כאן נכנס ממד חדש, שגיליתי אותו רק באחרונה: הקשר בין הקורא לבין מחבר הטקסט. מחבר הטקסט שם בתוכו את עצמו: רגשותיו, מחשבותיו, אמונותיו, עמדותיו, ראיית עולמו והאמת שלו, ליבת נשמתו או נפשו של הכותב נמצאת בין דפי הספר, ואנחנו פוגשים בו שם, במקום הפנימי שבתוכו, לא בהכרח זה המתגלה תמיד במהלך חיי היום יום.

חסידי הרבי מלובביץ' נוסעים עד היום לניו יורק, "לפגוש" את הרבי שנפטר ב-1994. עבורם, ואין הם אנשים טיפשים כלל, הרבי אומנם נפטר בעולם הנגלה, אך הוא עבורם מלך ומשיח לעולם ועד. והם עולים לרגל לביתו להתייעץ איתו. לדבריהם, התדרים של נוכחותו מצויים בבית בו גר.

רוח הרבי שוכנת לתפישתם לעד בתוך רעיונותיו, אמרותיו, ותשובותיו

כיצד מתרחש הייעוץ איתו כיום? הם שואלים שאלה, מתכוונים התכוונות גדולה, ואז פותחים אקראית אחד מספרי תשובותיו לפניות הרבות שהופנו אליו במהלך חייו. לדברי החסידים, תמיד יימצא שם המענה הנכון, שכן רוח הרבי שוכנת לתפישתם לעד בתוך רעיונותיו, אמרותיו, ותשובותיו, ורוח זו היא נצחית ורלבנטית תמיד. ברמה הרוחנית של תפישת רוח ונשמה נצחיים המקובלת על חסידי חב"ד,  הרי גישתם תואמת לכל התפישות הרוחניות האוניברסליות בדבר אמיתות נצחיות.

נחזור לקריאתי הפרטית, המתמקדת בתקופה הנוכחית בהגות רוחנית של היוגה. הריני עסוקה בקריאת משנתו של גורו הודי נודע בן המאה ה-20 בשם סרי אורובינדו (Sri Aurobindo). איש זה עבר מהפך אינטלקטואלי ורגשי: הוא התחנך וגדל החל מגיל שש באנגליה. נודע כגאון אינטלקטואלי, בעל זיכרון פנומנלי לשפות רבות, אתאיסט, שחונך ברוח הפילוסופיה והרציונליות המערבית. בהיותו בן 20 חזר להודו מולדתו, הפך להיות אקטיביסט פוליטי לשיחרור הודו, ובהמשך הביאו אותו נסיבות חייו לתפנית מוחלטת ולהפיכתו ליוגי.

קיים מבחר עצום של כתביו. אני מתחילה לקרוא את דברי אורובינדו, והנה הדברים לא מעוררים בי שום הד. הם חכמים, מאוד אנליטיים ואינטלקטואלים, קצת קרים רגשית, מחייבים את עבודת המוח להבינם ולרדת לעומקם, אך הלב נשאר קר ומרוחק. לא מתחמם, למרות שזוהי הגות על אודות מהות היוגה.

אותם רעיונות, אותה האמת, אותה הגישה, אך מוזיקת הלב שונה מהותית

אני ממשיכה לקרוא ומגיעה לקטע אחר כתוב ברכות, בחמימות, כמעט במתיקות. אותם הרעיונות, אלא שהשפה, הגישה לשומע (היו אלה הרצאות שניתנו לפני קהל), החמימות והחיבור של הלב עוברים מיידית. הדברים נספגים בלב ובנשמה ומשאירים שם אור גדול. בסוף הקטע נכתב שהייתה זו הרצאה שניתנה על ידי "האמא". מסתבר שסרי אורובינדו, ענק הרוח היוגי, היה ונשאר בפנימיותו קר רגשית (אך טבעי עבור ילד שבגיל שש ניתק אותו אביו מן המשפחה ושלח אותו לגור הרחק מהבית לאנגליה על מנת לרכוש השכלה ראויה. כך שגדל כילד נטוש ובודד). את הקשר לתלמידי האשראם העביר ל"אמא", יהודיה צרפתיה ממוצא אלג'ירי, מירה אלפס שמה. לאחר שהייתה נשואה פעמיים ואם לילד, הגיעה לסרי אורבינדו והשניים חברו לזוג במשך 30 שנה. "האמא" ניהלה בפועל את האשראם. הייתה בקשר עם התלמידים והורתה את כתביו של אורבינדו. אותם רעיונות, אותה האמת, אותה הגישה, אך מוזיקת הלב של כל אחד מן השניים שונה מהותית.

כל ספר מכיל לסירוגין קטעים מהגותו של אורובינדו וקטעים משיחותיה של "אמא" המסבירה מפרשת ומוסיפה מדבריה. אני מדלגת וקוראת רק את דברי "האמא" (היא נפטרה לפני מספר שנים בהיותה בת 90. לאחר מות אורבינדו הקימה מקדש יוגי במזרח הודו ליד העיר מדרס לזכרו. האשראם ממשיך לפעול גם כיום).

אז מה השורה התחתונה?

אני אוהבת את "האמא". קיים קשר אינטימי וירטואלי ביני, הקוראת, לבין נפשה כפי שמתבטאת בכתובים. היא מדברת ישירות אליי. אמנם אינה כבר בין החיים. אך פרי רוחה חי וקיים. היא מחזירה אותי אל עצמי. קשר אינטימי וירטואלי (כמו אצל חסידי הרבי מלובביץ'), ואולי בתוך תפישה רוחנית כוללת בה אין מרחק של זמן ומקום, וההבדל בין חיים ומוות נחשב כהבדל של תדרי הרוח בלבד, אולי במרחב זה אכן מתקיים מפגש של נשמות ככל שזה נשמע מופרך והזוי בראיית עולמנו המערבית רציונלית.

אני יושבת לבד עם עצמי, ו"האמא" מדברת בי ובתוכי. זו הזנה רגשית מופלאה.

"קשקוש בלבוש", אומר אחי. "לא יכול לשמוע את השטויות שלך, זה ממש מעצבן אותי. את בונה בועות באוויר וחיה בתוכן".

אחי הרציונליסט מאמין רק בסטטיסטיקה ודבק בהתפלגות הנורמטיבית. עבורו האמת היא הסטטיסטיקה של האירועים הנגלים ומה שכולם מסכימים על אודותיו.

גם הוא צודק, לא?

• אילנה היא פסיכולוגית קלינית, יועצת נישואין וסקסולוגית. האתר של אילנה