בעצרת שהתקיימה בחמש לפנות בוקר בכיכר השבת בירושלים, משל היו אלה ימי סליחות, זעקו כל הפלגים החרדיים – קיצוניים ומתונים – שיש להתנגד לגיוס חרדים עד כדי "מסירות נפש". חלקם לבשו שק לאות אבל. הרבנים יודעים היטב, שדווקא ההתחשבות בערכיהם מצד ועדת פלסנר, ותנאים מפליגים לאלה שאכן יסכימו להתגייס, הם אלה שיכרסמו יותר בלכידות של חברת הלומדים

מאת טובה אבן חן

צריך להקשיב היטב לדבריו של הרב טוביה וייס מהבוקר, כשהוא מוחה יחד עם רבבות חרדים על הכוונות של ועדת פלסנר לגרום לשוויון בנטל. גיוס בכוח כמו גם פיתויים כלכליים הם מבחינתו "החרבת עולם התורה".

עושה רושם ששום דבר לא יכול להרגיע את הרוחות ברחוב החרדי, ואנחנו רואים התגייסות לא רק של רבני "העדה החרדית" לנושא, אלא רבנים שלא מזוהים עם "העדה", כמו הרב שמואל אויירבעך, שסומן על ידי הרב אלישיב כממשיכו, פלגים חסידיים וליטאיים כאחד, שחברו יחד כדי למחות.

לעצרת שווה צביון של תפילה וצעקה והיא מופנית לא רק החוצה – אל הציבור הישראלי הכנסת וחברי הוועדה – אלא בהחלט גם פנימה. הרבנים יודעים היטב, שדווקא ההתחשבות בערכיהם מצידה של ועדת פלסנר, ותנאים מפליגים ומפתים לאלה שאכן יסכימו להתגייס, הם אלה שיכרסמו יותר בלכידות של חברת הלומדים. לימוד תורה, כפי שהסביר היום הרב משה גרילק, בראיון ליעל דן בגלי צה"ל, איננו שאלה של כמות או הישג ללומדים. החיוב הוא ללמוד תורה ולהגן בכך על עם ישראל כולו, ולא רק על העם היושב בציון. אם אנחנו מדברים על 11 מיליון יהודים ברחבי העולם, אז 60 אלף לומדים הם כמות מוצדקת שתגן עליהם מבחינה רוחנית.

החיוב ללמוד תורה אינו תלוי בהישגיו של הלומד. לא מדובר כאן על ייצור של אליטה של למדנים, הסביר גרילק, הפובליציסט המחונן של הציבור החרדי. החיוב הוא ללמוד תורה אפילו אם הלומד לא יזכור כלום בסוף. מן הבחינה הזו, ההגדרה "שיח של חרשים", שבה אבחן גרילק את הדיבור עם החרדים, אכן קולעת. במודעות שזימנו לעצרת הוטלה האחריות על תוצאותיה של ועדת פלסנר על העסקנים החרדים, והן קראו להילחם עד כדי "מסירות נפש" בהמלצות המסתמנות של הוועדה: צמצום שיעור הלומדים ותמריצים שונים לאלה שמשרתים.

במודעות שחתומים עליהן רבנים שאינם נמנים עם העדה החרדית נכתב: "אף שאחים תועים ושבויים ביצרם מדמים לגייס מבני התורה, עמודי העולם, לעבודת הצבא או שירות לאומי ואזרחי, ואינם יודעים כי בזה הם מהרסים ופוגעים רחמנא לצלן ביסודות ושורשים של הקיום הרוחני והגשמי של עם ישראל, אף על פי כן – בנו, בעבודתנו ובמסירות נפשנו תלויים הדברים… מחויבים אנו להיות מוכנים למסור נפש על דבר זה, וחלילה להתפשר ולוותר בזה."

דאגת הרבנים נוגעת לציבור עצמו, שלא "יסטה מהדרך", כפי שהתבטא הרב עובדיה במוצאי שבת האחרון. במילים אחרות, אם ועדת פלסנר תשכיל ולא תתעמת חזיתית עם ההנהגה החרדית, היא תצליח לאיים יותר ולהביא לפיצול בתוך החברה החרדית פנימה. מדובר כאן בחציית הציבור לאידיאולוגי לעומת פרגמטי. מי באמת יישאר בישיבה למרות הכול, לעומת מי שיתפתה להצעות של המדינה ובכך למעשה ימכור את רוחו לחילון.

השיח בחברה החרדית כיום מזכיר במעט את ההתלבטות של מתיישבים בגוש קטיף לנוכח הפיצויים שהוצעו להם. אלא שעושה רושם שהציבור החרדי מלוכד מאוד כאשר הוא חש מותקף על ידי "השלטונות".