עו"ד תמר טסלר המתמחה בפלילים ודיני משפחה, בטור זועק על מלחמת החורמה אשר הטיל משרד הרווחה על מוסד המשפחה. על כל אותן משפחות שנהרסו כי פקידת סעד הוציאה את הילד מחיק משפחתו אל מרכז חירום עוין ופעמים אלים, בעוד שהאם לא חטאה, לא הזניחה ולא הפרה כל התחייבות כלפי ילדיה. היא פשוט עשתה טעות ופעם אחת ביקשה את עזרת פקידי הסעד בישראל

מאת: תמר טסלר (הביאה לפרסום: יאנה עברי)

ב"פס הייצור" של מערכת המשפט הישראלית עוברים אלפי ילדים ונערים בשנה, כאשר רבים מהם מוכרזים כ"נזקקים", והכרזתם ככאלה מעבירה את האחריות עליהם למדינה.

לעיתים קרובות נראה שהמשפחות עוברות ב"פס ייצור" עצום מימדים, וכל תחנה ידועה מראש. בתי המשפט, כמו שירותי הרווחה, למרות הטענה הרווחת אודות השתדלותם הרבה לבחון כל מקרה לגופו ולמצוא את הפתרון המיטיב ביותר עבור הילדים, נכשלים במציאת פתרון זה ולעיתים קרובות מדי, ומתוך הכוונות הטובות ביותר, גורמים לנזקים בלתי הפיכים לילדים. כידוע, הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות.

לא פעם נשמעים קולות האומרים "בואו ונראה לכם אילו נזקים נגרמים לילדים ונערים, שלא מטופלים על ידי שירותי הרווחה", אבל קולות אלה באים רק כדי להסית את תשומת הלב מהילדים הניזוקים בעודם "מטופלים" בשירותי הרווחה, כאשר לא מעט מהילדים הללו הם דור שני ושלישי ל"מטופלי רווחה". מדוע אין שואלים איך יתכן שילד שהוצא מביתו וגדל בפנימיות או במשפחת אומנה אינו מסוגל לגדל ילדים משלו וגם ילדיו לעיתים קרובות נלקחים ממנו? הרי, לכל הדעות, "הטיפול" על ידי שירותי הרווחה צריך לתקן את הנזקים, לכאורה, שנגרמו לילד בביתו ואף להביא את הילד למצב טוב אם לא מצוין, על אחת כמה וכמה כאשר על שהותו של כל ילד מועבר לפנימיה סכום של עד 12 אלף שקל בחודש. בכספים הללו הפנימיה אמורה לתת את מיטב הטיפולים לילד ולגדלו לתפארת, אז איך יתכן שלמרות "שמושקעים" בילדי פנימיות ואלה הנמצאים במשפחות אומנה עשרות אלפי שקלים, הם גדלים להיות "עלובי החיים"?

כאשר נשאלת שאלה זו לעיתים עונים כי "הילד היה כה פגום שלא ניתן היה לתקנו", כאילו היה הילד אגרטל שבור ולא אדם בעל אינטליגנציה שניתן לעצב באהבה וסבלנות. ואם "הילד כה פגום שלא ניתן לתקנו", מדוע היה מלכתחילה להוציאו מהבית ולהרחיקו מהורים, מבני משפחה, קרובים?

היום, למרות הדעה הרווחת, לא תמיד יש "סיבה" להוצאת הילד מהבית, וביותר ויותר מקרים אין סיבה אמיתית ומוצדקת, מלבד גאוותם ושכרון הכוח של פקידי הסעד שמנהלים את המערכה.

פקידי הסעד מצידם טוענים כי הם אינם אלה שמחליטים אלא בית המשפט הוא הגוף הממונה על הוצאת הילדים מביתם והשמתם במוסדות שונים ובמשפחות אומנה. טענה זו בהחלט נכונה. בית המשפט אכן הוא הגוף המחליט. אך מחליט על סמך מה?

במשך השנים שבהן המשפחה "מטופלת" ו"נעזרת" בשירותי הרווחה, נאסף אודות המשפחה חומר רב. כל השיחות עם העובד/ת הסוציאלי/ת, פסיכולוגים ואנשי מקצוע אחרים מתורגמות לאחר מכן לחוות דעת משפטיות ומוגשות לבית המשפט. כל הקשיים של המשפחה, אותם חלקה המשפחה "ברוב טיפשותה" עם שירותי הרווחה בבקשתה את עזרתם, מוגשים לבית המשפט כראיות נגד המשפחה. על סמך החומר הזה מחליט בית המשפט על הוצאת הילד מביתו. בתי משפט לנוער ומשפחה לא מטרידים את עצמם בשאלת הפרטיות והחיסיון. בתי המשפט לנוער לא מטרידים את עצמם בענייני תקינות הראיות המוגשות או תקינות העדים, שמעידים מטעם שירותי הרווחה, כי הכל לכאורה נעשה בשם "טובת הילד".

לעומת זאת, כאשר ההורים ההמומים מנסים להתנגד למהלך – מתייחסים אליהם כמי ש"לא משתפים פעולה" ואומרים להם באופן ברור שהתנגדותם להעברת הילד מביתם למוסד זר עם מדריכים בשנות ה-20 (שלרובם אין כל הכשרה טיפולית), פוגעת "בטובת הילד" ומסכנת אותם בכך שינתקו מהם את הילד, היות והורים אלה אינם נוחים למערכת וגורמים, הן לשירותי הרווחה והן לבתי המשפט, להתאמץ יתר על המידה.

התייחסות בתי המשפט לנוער להורים שנלחמים, בצדק, על ילדיהם דומה מאוד להתייחסות המשטרה לחשודים בחקירות משטרתיות, כאשר גם שם החוקרים מבטיחים "להקל" עם החשוד שיודה בביצוע העבירה. חשודים, נאשמים ואסירים שלא מודים בביצוע העבירה המיוחסת להם, זוכים בדרך כלל ליחס רע מצד המערכת החוקרת ושירות בתי הסוהר.

כל עוד "טובת הילד" עומדת מחוץ למתחם "טובת המשפחה" יגדל דור אחר דור של "עלובי החיים". כל עוד בתי המשפט לא יבינו ש"טובת הילד" לא עומדת בפני עצמה, אלא קשורה בשלשלאות ברזל לטובת האם, האב, הסבתא והדוד, וצריכה להיבחן במסגרת זו, בתי המשפט בתמיכה נלהבת של שירותי הרווחה יהרסו משפחה אחר משפחה, ילד אחר ילד.

איננו צריכים להציל ילדים, אנחנו צריכים להציל משפחות!