לכבוד ח"כ יוחנן פלסנר, יו"ר ועדת קש"ב

לח"כ פלסנר, שלום

זהו פנקס המילואים שלי. הוא נמסר לי, לפני 36 שנים, לאחר שירות של שלוש שנים בצה"ל. זה היה בימים שבהם אי שירות בצה"ל נחשב עדיין ככתם, סיבה לאי נעימות ולבושה.

אז היו ימים אחרים. בצדק או שלא בצדק, באותם ימים, התביישו צעירים בני 18, שלא לשרת בצבא – גם אם סיבת אי השירות הייתה מוצדקת, כמגבלה גופנית שגרמה לפרופיל נמוך. מבחינתי האישית הבושה הייתה  כה גדולה, עד שכתבתי ישירות לשר הביטחון דאז, משה דיין – וביקשתי לגייס אותי. ואכן, התערבותו של דיין עזרה. גויסתי לצה"ל ועשיתי את שירותי הצבאי ככתב "במחנה" – לא בדיוק קרבי, אבל גם לא ג'ובניק. הספקתי להסתובב ב"אפריקה", שלאחר מלחמת יום הכיפורים; בחזית רמת הגולן עוד לפני הסכמי ההפרדה ובזירות הימיות בים התיכון ובים האדום. הוכחתי, לפחות לעצמי, שגם מגבלה ביד שמאל, בגלל מחלת "פוליו" שבה חליתי בינקותי – לא עצרה אותי מלהתגייס לצה"ל כמו חברי למחזור הגיוס, שעברו את אימת מלחמת יום הכיפורים.

אבל אז, כאמור, היו ימים אחרים. המדינה הייתה צעירה יחסית, הרוח ההתנדבותית והאתוס הציוני נתנו את הטון. ההשתמטות החרדית לעומת זאת, תולדת השגיאה ההיסטורית של בן גוריון, הייתה אז עוד בשוליים – לפני שבגין עלה לשלטון ופתח את כל הסכרים, לשיטפון הולך וגובר של משתמטים.

היום, הימים אחרים. המילה "ציונות" הפכה בחוגים הולכים ומתרחבים לסוג של בדיחה – וזה במקרה הטוב. החברה הישראלית הפכה להיות צינית וחומרנית: כל אחד לעצמו, כל אחד לגורלו. לא פלא, לכן, שגם השירות בצה"ל הפך להיות פחות ופחות ערך, עד כדי כך שיש אנשים המתביישים להגשימו.

בהערכה שמרנית אפשר לומר שה"בון טון", ההולך ותופס תאוצה בקרב שכבה גדלה והולכת של צעירים ובני נוער, הוא בוז לשירות הצבאי וזלזול בכל מה שנודף ממנו ריח של תרומה לחברה ולמדינה. והאמת, כמעט אי אפשר להאשים את הצעירים המלש"בים (מועמדים לשירות צבאי) שחשים כך. אפשר להבין את ההרגשה הזאת, של צעיר הנמצא בשערי הבקו"ם – כאשר הוא רואה את בני גילו החרדים, צוחקים כל הדרך ללשכת הגיוס. צוחקים – ועוד מתלוננים ברוב חוצפתם על "רמת השירות" לאזרח המשתמט בלשכת הגיוס ועל התור הארוך לפטור המיוחל…

בידיך, ח"כ פלסנר, ובידיה של ועדת קש"ב (קידום שוויון בנטל), נתונה הזדמנות היסטורית חד פעמית, בלתי חוזרת, לעצור את הסחף הזה. את המונח "הזדמנות היסטורית" לא אני המצאתי. שאול מופז השתמש במונח הזה – כדי לנמק את הצטרפותו לממשלת נתניהו.

אם הוועדה שבראשותך "תמרח" את מסקנותיה, או תנסה "לחפף" ו"לעגל פינות" – איש לא יוכל לעצור את הגלישה במדרון החלקלק. ישנו גבול גם לציניות הפוליטית שנועדה לשמר (בשביל מה בדיוק?) את החרדים בקואליציה הענקית של נתניהו. וכשיראה הצעיר, העומד לפני גיוס, כי נחצה גם הגבול הזה, הוא עלול לעשות את חשבונו האישי ולהחליט – מסיבות אגואיסטיות לחלוטין – שכדאי לו להשתמט משירות בצבא.

זוהי בדיוק פרשת הדרכים, שבה צריכים גם ראשי המפלגות החילוניות בקואליציה להציב גבול ברור בפני נתניהו: או אנחנו – או הם! גם ראשי הציונות הדתית – שמיטב בניהם משרתים בצה"ל – מוזמנים לומר את דברם. הם, ברובם, אינם מרוצים מההשתמטות החרדית – אבל משום מה מהססים להתייצב נגדה בגלוי.

ולסיום, סיפור מעשה מנערותי הרחוקה. כשעמדתי בפני גיל בר המצווה פניתי, כמקובל אז, ל"מלמד"  כלשהו – כדי שיכין אותי לעלייה לתורה. רציתי לעלות לתורה, אבל בדרכי שלי. עמדתי, עקשן שכמותי, על כך שאקרא את פרשת השבוע בעברית תקנית מדוברת – ולא בטעמי המקרא.

האיש לא האמין למשמע אוזניו. הוא זרק אותי מכל המדרגות, לא לפני שהאדים מכעס ופתח עלי פה, בערך בזו הלשון: "איך אתה מעז לפרוש מן הכלל? מה פתע פתאום אתה קובע לעצמך כללים שמוציאים אותך מכלל עם ישראל? מי אתה בכלל שתקבע כללים לעצמך?" כמובן שעפתי משם. חגגתי את בר המצווה מבלי לעלות לתורה.

הרבה זמן חלף מאז ומים רבים זרמו, אפילו בירדן המיובש – אבל בינתיים לא החילוניים פורשים מן הכלל. מי שמוציא עצמו מהכלל ופורש מן הציבור, הם דווקא החרדים, שמתעקשים לדאוג רק לאינטרסים המגזריים שלהם, על חשבון כלל ישראל.