אנחנו ידועים בתור ארץ האוכלת את מנהיגיה. אנחנו רוצים שהם יובילו אותנו, אבל מהרגע שהגיעו לפסגה – אנחנו עושים הכל כדי להפיל אותם, להביך אותם, לייסר אותם, ואח"כ לא מבינים למה לא קיבלנו מה שרצינו. המנהיגים שלנו שם, אנחנו רק צריכים להרשות לעצמנו לקבל אותם 

מאת רן מלמד

חשבתם פעם איך אובמה הפך בכזו מהירות לנשיא ארצות הברית ועוד קיבל פרס נובל בלי שעשה דבר חוץ מלהבטיח? איך הצליח גנדי בזמנו לגרור אחריו לרחובות מליונים של אנשים ולמה, למרות הכל, בן גוריון נחשב לאיש שהקים את המדינה הזו מאפס. אחד הדברים הבסיסיים שמלמדים בקורסים של שינוי מדיניות הוא, שדרך קבלת ההחלטות היא המכשול הגדול ביותר בדרך להצלחה, וכי קשה מאד למצוא מנהיג שיוכל לאחד מאחוריו ציבור גדול. האומנם? אולי הבעיה היא בנו, בחוסר הפירגון הבסיסי שסיגלנו לעצמנו.

הרי אנחנו ידועים בתור ארץ האוכלת את מנהיגיה. אנחנו רוצים אותם בפסגה, רוצים שהם יובילו אותנו, אבל מהרגע שהם הגיעו לשם – אנחנו עושים הכל כדי להפיל אותם, להביך אותם, לייסר אותם ואחר כך אנחנו מתממים ולא מבינים איך זה שלא קיבלנו מה שרצינו, איך זה שהמנהיג או המנהיגה שכל כך חפצנו ביקרם היפנו לנו עורף.

מנהיגי קיץ 2011 לא יחזרו להיות מנהיגי קיץ 2012

במחאת קיץ 2011 שמענו, חזור ושמוע, כי אין לה מנהיגים, כי כל העם מנהיג את המחאה. התקשורת דווקא כן החליטה לבחור, אבל בחלוף הזמן התעייפה והחליטה לחפש את הצהוב, את האדום, את הסכסוכים, את הכשלים. וכך, מי שנחשבו כמנהיגים, בין עם בעיני עצמם ובין עם בעיני אחרים, הלכו והתפוגגו. הם טענו שזה החורף, שהם הלכו לחשוב, להקים ארגונים, לתכנן את הקיץ. אבל העובדה פשוטה: מנהיגי קיץ 2011 לא יחזרו להיות מנהיגי קיץ 2012. במקומם מנסים למכור לנו מנהיגים אחרים. מי? התקשורת כמובן, כי זה מה שהיא צריכה, זה מה שהיא מחפשת. ומה אנחנו צריכים?

בימים האחרונים אני שומע, שוב ושוב, מאלו שהיו בין מובילי המחאה של קיץ 2011, שהמחאה הזו היא של העם, של כולם, שאין לה מנהיגים. שלא יכול שיהיה לה מנהיג. האומנם? יאיר לפיד מנסה למצב ולמתג את עצמו כמנהיג של מעמד הביניים. שאול מופז מנסה להוכיח שהוא פוליטיקאי מוכשר, לא יותר מזה. לבני התאדתה, יחימוביץ' מתגלה בינתיים כמנהיגה על הגדר, והאחרים? אין אחרים.

אז מה שיוצא לנו זה ראש ממשלה, שלא משנה איך שנסתכל עליו, לפחות בעיני חלק מן העם הוא נחשב למנהיג. ומולו בממשלה פוליטיקאים שרוצים אבל לא יכולים, ובחוץ כאלה שיכולים אבל לא רוצים, אולי כי הם יודעים שהמחיר שיצטרכו לשלם הרבה יותר כבד ממה שהם חושבים.

שמעתי את אחד מהפרשנים אומר שהוא רוצה מחאה אותנטית, כזו שמגיעה משדרות, מקרית שמונה, מנתיבות, מאשדוד. סליחה, האם מישהו חושב שמי שמתגורר בירושלים, בתל אביב, ברמת גן, או אפילו כפר שמריהו, לא יכול להיות מנהיג אותנטי? האם מנהיג אותנטי זה רק מי שסבל עוני ומחסור בילדותו? האם זה לא יכול להיות בן עשירים שהחליט שנמאס לו לחיות עם כפית של זהב בפה וסטיגמה של משתמט? האם אין סיכוי שזאת תהייה בת של פרופסור בכיר מהאוניברסיטה שגדלה בבית שבו חינכו אותה לערכים של כבוד לזולת, סולידריות חברתית ושוויון לכל?

המנהיג או המנהיגה שלנו נמצאים שם, אנחנו רק צריכים להרשות לעצמנו להוציא אותם החוצה ולקבל אותם. לתת להם את האפשרות להוביל, להנהיג, ליצור, לאחד את השורות ולעמוד, בסופו של דבר, לבחירת העם. רק כך ניתן יהיה להחליף את מי שכרגע נראה שמתכוון להנהיג אותנו, בין אם נרצה בכך ובין אם לאו, עוד זמן מה ועל פי תפישת עולמו.

לבנות את מספר אחד ומספר שתיים ואולי אפילו מספר שלוש

אפשר לחכות לבחירות ואז לראות מה יקרה, אבל אפשר להתחיל כבר היום לנסות ולאתר מנהיגות אמיתית. לבנות את מספר אחד ומספר שתיים ואולי אפילו מספר שלוש. זה לא יהיה קל, אבל זה יהיה נכון. כי כך ניתן יהיה לגבש מחאה אמיתית, מדויקת, שמשתמשת ברחוב בצורה נכונה, שיודעת להפעיל מהלכים פוליטיים, שמשתמשת כראוי ביועצים, בפרסומאים, שמייצרת שותפויות המבוססות על אינטרסים משותפים, גם אם ברמה חלקית.

אבל אם אנחנו באמת רוצים ללכת בדרך הזו, אנחנו חייבים לשכנע את עצמנו וגם להסכים לתת לזה סיכוי, להחליט שאם יומיים אחרי שיהיה לנו מנהיג או מנהיגה נתחיל לחפש איפה היא או הוא לא מקיימים את ההבטחות שלהם, אם לא ניתן להם סיכוי – אז באמת לא מגיע לנו משהו יותר טוב. זה יהיה השלב שבו גם התקשורת תבין שלא היא קובעת מי המנהיגים האמיתיים שלנו. אנחנו קובעים. אנחנו מקבלים אותם, אנחנו תומכים בהם ובכך אנחנו פועלים בשבילנו. בשביל הילדים שלנו, בשביל העתיד שלנו.

הבעיה הגדולה של המחאה שלנו היא האגו. האגו המוחבא ומאיים להתפרץ, ושרק בגללו החליט מי שהחליט שלמחאה שלנו לא מגיע/ה מנהיג, או מנהיגה. תשאלו את איציק שמולי, הוא יגיד לכם.

באדיבות מתבונן חברתי – הבלוג של רן מלמד