כל מי שמעורב בעשייה "המחאתית" בשנה האחרונה יודע שבשום שלב, אלה המוגדרים כמנהיגי המחאה לא ייצגו קבוצה נרחבת של אנשים, שהשתתפו בה באופן פעיל מעבר להגעה להפגנות. זו מחאה חוצת מגזרים, לאומים, דתות, צבעים, דעות והכי חשוב, חוצת יבשות 

מאת רוני טל

תוך כדי קריאת כתבה בדה מרקר תהיתי איך אדם המוגדר בכותרת הכתבה כחוקר מחאות, ואני מעריכה מאוד את הידע הרב שלו בתחום, מדבר על "מנהיגי המחאה". למחאה הזו אין מנהיגים, ובזה כוחה. אלה שנקראים כך הוכתרו לתפקיד ע"י התקשורת, צרכניה האדוקים, ואלה הזקוקים למבניות, להיררכיה ולניתוח על פי סדר קיים ומוכר.

כל מי שמעורב בעשייה "המחאתית" בשנה האחרונה יודע שבשום שלב, אלה המוגדרים כמנהיגי המחאה לא ייצגו קבוצה נרחבת של אנשים, שהשתתפו בה באופן פעיל מעבר להגעה להפגנות. אני מעריכה כל אחד ואחד מהם על העשייה שלו, שאין ספק תרמה ותורמת רבות להעלאת המודעות של הציבור, אך בין זה והנהגה הפער הוא גדול, וטוב שכך!

בקיץ שעבר אחת הקריאות בהפגנות ובשלטים הייתה "העם רוצה כל מיני דברים". משפט שהפך לסוג של בדיחה, אך לדעתי הוא אחד המשפטים החשובים שהמחאה יצרה ושמגדיר באופן מדויק את מהות המחאה. זו אינה מחאה של אף קבוצת השתייכות, זו מחאה חוצת מגזרים, לאומים, דתות, צבעים, דעות והכי חשוב, חוצת יבשות. וככזו, אינה יכולה ואינה צריכה להתמקד, להתגבש, להתאחד, להתבגר.

אין לי את הרקע האקדמי של כותב הכתבה, אך למיטב ידיעתי, זו הפעם הראשונה בהיסטוריה האנושית בה אותה המחאה, עם גוונים מקומיים, פורצת ורלוונטית לכל מדינה בעולם, אפילו לסקנדינביה, אליה עיניי כולם נשואות כמודל.

השיח החדש מוצף בדיבורים על שינוי התודעה, ואכן זה חייב להתרחש

רבות כבר דיברו וכתבו על כך, שהעולם נמצא על סף מהפכה, "מהפכת הידע". איני יודעת אם זה השם שייטבע בהיסטוריה, אך אין ספק שהעולם עובר שינויים גדולים ועומד בפני שינויים עוד יותר משמעותיים. האם שינויים אלה יהיו הרסניים או בונים, את זה האנושות תקבע. אני מאמינה שאנחנו על סף שינוי שעדיין אינו יכול להיתפש על ידנו. השיח החדש מוצף בדיבורים על שינוי התודעה, ואכן זה חייב להתרחש, אך בקנה מידה הרבה יותר עמוק מדיבור על תקציב חד שנתי/דו שנתי, מדינת רווחה, הפרטה או כל דרישה אחרת המולבשת על המחאה.

גם אני, כמו רבים בקיץ האחרון, הייתי באופוריה, שהנה הכל הולך להשתנות ומהר, אך במשך השנה האחרונה בה הייתי מאוד פעילה בניסיון לפקוח את עיניי הציבור למציאות בה אנו חיים, גיליתי, שכל אחד מאיתנו מסוגל להרחיק במחשבה על שינוי עד לנקודה מסוימת. נקודה שהיא סך כל מה שעברנו ואליו נחשפנו עד היום. נקודה זו יכולה לזוז מעט קדימה ואחורה, אך כדי שתהיה יכולת לראות רחוק ואחר, יש צורך להשתחרר מדפוסי מחשבה, שהשיטה הקיימת הטביעה בנו כל כך טוב, ולא מתוך כוונה רעה ומתוכננת, פשוט כי זו המהות שלה.

תחושתי היא, שגם בכתבה זו אנו רואים את זה קורה. אי אפשר לנתח ולהמליץ המלצות על בסיס ניתוח מקרים דומים מהעבר, כי אין, באופן מהותי, מקרה דומה לזה בהיסטוריה. זו מחאה של אי שביעות רצון, של פחד מהעתיד, שאולי נובע מהשינויים המהירים של תקופתנו שאיננו מסוגלים לעבד, של התפרקות העוגנים החברתיים, של השתוללות העולם הפיננסי, של שיח על אסון אקולוגי בלתי נמנע, של חוסר בטחון ויכולת לצפות לטווח ארוך כמעט או כל תחום בחיים.

ערבול מחשבתי תודעתי, שיאפשר צמיחה של  שינויים משמעותיים

אני שמחה על כך שההתרחשויות המחאתיות קורות, בכל מיני תחומים, מקומות, שכבות, רמות. אני רואה בזה סוג של ערבול מחשבתי תודעתי, שיאפשר צמיחה של  שינויים משמעותיים. תקופות הרגיעה, הנקראות בפי רבים "המחאה נכשלה", הם זמן עיבוד חשוב – ועוד נכונו לנו כאלה. יש אנשים שיכולים לשאת את השקט בתקופות אלה, ויש אנשים שהשקט העשייתי מאיים עליהם ויהיו בעשייה מתמדת, מתוך פחד לאבד את קצה החוט. מה שיצמח בסוף הוא כנראה שילוב.

השינויים יתרחשו. זה מעבר ליכולות שלנו לעצור אותם. הלוואי ונוכל להשתחרר  מלשאוף אל המוכר, טוב ככל שיהיה, לא לפחד ולאפשר את הלא ידוע.

מצד שני:

דרושים/דרושות: מנהיג או מנהיגה לתנועת המחאה / רן מלמד