אחרי כמה שנים טובות של זוגיות, אנחנו מוצאים את עצמנו, במקום לעבוד על ריגושים, עובדים בשצף קצף על קיטורים, שגורמים לנו הקלה, בלי שנשים לב שזה עלול גם לפגוע. מאת איתנה לוי אליעזר
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
אחרי כמה שנים טובות של זוגיות, אנחנו מוצאים את עצמנו, במקום לעבוד על ריגושים, עובדים בשצף קצף על קיטורים, שגורמים לנו הקלה, בלי שנשים לב שזה עלול גם לפגוע
מאת איתנה לוי אליעזר
-"מה יהיה? שוב לא הרמת את הקרש? אני רק מסתובבת כל הזמן אחרי הגרביים המלוכלכים שלך, אתה משאיר אותם בכל פינה בבית".
-"שעה את מודדת שמלות, אנחנו שוב נאחר, עוד את צריכה שעה להתאפר, לא נראה לי בקצב הזה שנצא מהבית היום".
במערכת זוגית ארוכת שנים, מי לא מכיר את זה? ממש לא זרים לנו, המשפטים האלו, הקיטורים האלו, שנאמרים כמעט מידי יום ביומו, שגורים בפינו כמו אוטומט, כמו השגרה, כמו החיים.
זה לא קשור לבני כמה אנחנו ומהי ארץ המוצא שלנו ושל הורינו, יש משהו בקיטור שפשוט משחרר רבים מאיתנו. אחרי כמה שנים טובות של מגורים, ילדים ומשכנתא משותפת, אנחנו מוצאים את עצמנו, במקום לעבוד על ריגושים מרעננים, עובדים בשצף קצף על מלמולים וקיטורים, שגורמים לנו לא אחת להרגשת רווחה, בלי שנשים לב שזה עלול גם לפגוע.
ציניות אופפת אותנו עם הזמן שחולף
הקיטורים לעיתים גובלים בהומור עצמי ומשותף, שהופך את הבית לציני. כך אנחנו נוטים להתגבר על הקשיים, בציניות שאופפת אותנו עם הזמן שחולף.
למרות ההכרות רבת השנים עם בן/בת הזוג, מכירים אותם בשמחתם בעצבותם, בחולשתם, בכעסם, עדיין קשה לנו לקבל דברים מסוימים. בסתר ליבנו יודעים שזהו זה, זה האדם, כבר בלי יכולת להשתנות, אבל אנחנו מקווים למרות הכל שכל מיני הרגלים מעצבנים ייעלמו ולא נצטרך להתעמת איתם יותר. ואולי בעצם אנחנו אוהבים להוציא קיטור, לא משנה מה, העיקר שיהיה לנו על מה להעיר.
ברגע שזוגות נמצאים יחד הרבה זמן, מה לעשות, ההפתעות פוחתות, והשיגרה מביאה עימה תלונות וקיטורים לרוב: שוב שכחת לקנות את הדבר הכי חשוב שביקשתי מהחנות; שוב שכחת לקחת את הבגדים מניקוי יבש; אבל אני דיברתי ואמרתי וביקשתי והזכרתי, איפה היה הראש שלך, שוב אתה לא מקשיב, איך אתה יכול להקשיב לי ולטלוויזיה בעת ובעונה אחת?
ככל שאנחנו חיים תחת קורת גג אחת עם אותו בן/בת זוג, רובנו, במקום לקבל את הדברים כהווייתם, לא עומדים בפיתוי התלונות, העקיצות וה"אמרתי לך". לפעמים נדמה שלא משנה אם אנחנו צודקים או לא – אנחנו לא אוהבים להודות בטעות שלנו.
אין סוף למידת התלונות והטרוניות. גם הדברים הטריוויאלים והשגרתיים ביותר, שאנחנו כה רגילים אליהם, יכולים בבת אחת להקפיץ לנו שוב את הפיוזים.
-"עוד מעט, מבטיח לעשות את זה עוד מעט, כן, תכף אני קם".
-"למה לא לקום עכשיו, אני הרי מבקשת, כמה פעמים אני אצטרך לקרוא לך? אתה לא שומע שהילדים רבים עכשיו? כבר ערב ומאוחר, קום קצת מהמחשב ובוא לעזור לי, לא, אל תצעק לי מהחדר השני שאתה באמצע ותיכף תגיע, עכשיו, אני צריכה אותך עכשיו".
לילה, שניכם עייפים, הילדים נרדמו במפתיע, אחרי אינספור ויכוחים בינם לבין עצמם, הכלבה חייבת לצאת לטיול. "תוציאי אותה את הערב, אני מת מעייפות, לא הספקתי עדיין לנוח מהעבודה, לא, אל תגידי לי שמחר תוציאי אותה בלילה, אני מבקש היום. מה כבר ביקשתי?"
או: "אמרתי לך אלף פעם לא לקחת את המכונית למוסך. אמרתי או לא אמרתי? תני לי לטפל בעניינים האלו, לא אמרתי שאת לא מבינה, את פשוט לא מבינה כמוני במוסכים ובמכוניות".
ככל שהגיל שלנו בעלייה, ואנחנו כבר לא זוכרים איך זה להיות בנפרד, נראה שהתלונות והמענות רק מתעצמות.
לפעמים הקיטורים והתלונות הם רק תירוץ להתחיל בתקשורת
מה גורם לזוגות שחיים יחד שנים להעדיף להמשיך לקטר ולא לקבל את האמת הפשוטה, שאת האדם שמנגד אי אפשר לשנות? זה כוחו של ההרגל, שזוגות רבים נקלעים אליו במהלך החיים המשותפים.
לפעמים הקיטורים והתלונות הם רק תירוץ להתחיל בתקשורת – פשוט לשבת ולדבר אחר כך בנועם. אבל אצל רבים אחרים הקיטורים במהלך השנים הם חלק בלתי נפרד מחיי היומיום, הוצאת הקיטור איכשהו משחררת ומאפשרת התמודדות טובה יותר עם שגרת החיים השוחקת. במילים אחרות, אני יודעת שגם אני איני מושלמת, אבל קל לי יותר להתמודד עם חוסר השלמות שלך, קל לי יותר להעביר את היום עם המטלות שאתה לא סיימת, מאשר להתמודד עם המטלות שעליי לסיים. הרבה יותר קל להפנות אצבע מאשימה ורוטנת אליך.
פעמים רבות אנחנו לא שומרים את הקיטורים ההדדיים בין כתלי ביתנו, אלא עושים זאת בפרהסיה, מול עיניהם הבוחנות של הסובבים אותנו. מספקים להם הצגה, מין סטנד-אפ של ירידות עוקצניות הדדיות, שלא פעם אנחנו נהנים מהן לא פחות מהסובבים אותנו.
גם אם מזמן הפנמנו שהקרש בשרותים תמיד יישאר מורם, הגרביים המלוכלכים ימשיכו להתרוצץ בכל חדרי הבית והאיפור תמיד גורם לאיחור – אנחנו נמשיך להתעצבן ולקטר על כולם, רק על עצמנו לא. כי הכי קל לנו לראות פגמים של אחרים, רק לא להסתכל באמת בראי.